מלחמת יום הכיפורים

תג היחידה

במלחמת יום הכיפורים היתה חטיבה 188 ("ברק"), בפיקודו של אל"מ יצחק בן-שהם (http://www.izkor.gov.il/izkor86.asp?t=93956), חטיבת השריון העיקרית שנשאה בעול הבלימה ביום הראשון של המלחמה ברמת הגולן. שני גדודי שריון של חטיבה 188, גדוד 74 בפיקודו של סא"ל יאיר נפשי וגדוד 53 בפיקודו של סא"ל עודד ארז (בסה"כ 77 טנקים) היוו את כל כוחות השריון של צה"ל בקו הקדמי של רמת הגולן (חטיבה 7 התרכזה בקו השני, כעתודה פיקודית, ונשלחה בתחילת הלחימה לגזרה הצפונית).

לוחמי חטיבה 188 נאלצו להתמודד עם כוחות שריון סוריים גדולים פי עשרה ויותר, ונשחקו בצורה קשה ביותר: תוך 24 שעות מתחילת הלחימה נותרו שני גדודי החטיבה עם 15 טנקים בלבד. לסורים נפגעו בקרבות שריון בשריון אלה מאות טנקים, כך שבעוז רוחם ובלחימתם הנואשת תרמו לוחמי חטיבה 188 תרומה מכרעת לבלימת הצבא הסורי, והניחו את הבסיס להכרעת הלחימה בחזית הצפון.

אחד מסיפורי הגבורה הנודעים של קרב זה הוא סיפורו של "כוח צביקה", כוח שמנה שלושה טנקים בפיקודו של סרן צביקה גרינגולד, ופעל לבלימת התקדמות הסורים לעבר צומת נפח. שניים מהטנקים של הכוח נפגעו, והטנק בפיקודו של צביקה המשיך להילחם לבדו במשך שעות ארוכות. על לחימתו קיבל גרינגולד את עיטור הגבורה.

דבריו של אורי אור, מפקדה של חטיבת המילואים 679 שהצטרפה ללחימה ברמת הגולן, משקפים את תסכולו לנוכח לחימתה הנואשת של חטיבה 188:

"לא אשכח כל חיי את אותו הלילה שבו התייצבו אנשי המילואים. אני מקשיב לרשת הקשר של חטיבת הטנקים 188, הנלחמת ברמה, מבין את מצבם הקשה, ולי אין עדיין כוחות מוכנים, ואלה שיוצאים אתי מאוחר בלילה גם הם אינם מוכנים היטב". ("הארץ", 1.12.04)

כוח צביקה הוא כינוי לכח מאולתר שפעל המהלך מלחמת יום הכיפורים בפיקודו של צביקה גרינוולד, קצין שריון מחטיבה 188 בן קיבוץ לוחמי הגטאות.

ביום הכיפורים עצמו שהה צביקה בחופשה וכאשר הגיע לרמת הגולן בעיצומם של הקרבות תפס פיקוד על כח מאולתר שאורגן מאנשי צוות וטנקים פגועים מסדנאות נפאח . גודלו של הכח בעת יציאתו למשימה היה 3 טנקים ובסיומה טנק בודד .

הכח זכה לכינוי ברשת הקשר "כח צביקה". במשך 36 שעות קריטיות בלם כוחות סוריים על "ציר הנפט " בין חושניה לנפאח .

הודות לתושיותו ואומץ לבו וכן תשדורות האלחוט שיצר חשו הסורים כי מדובר בכח גדול כפי שהיה באמת. קרב הבלימה שלו סייע לכוחות המילואים מחטיבה 179 בפיקודו של אורי אור להתארגן.

על לחימתו זכה לעיטור הגבורה.

מיד אחרי האימון אסא העביר לנו סיפור מורשת קרב,אחד מהמוכרים ביותר בישראל,שהרי הוא :כוח צביקה.

אסא העביר לנו נתן לנו לקרוא אותו שוב מהסיבה הפשוטה ביותר-אי אפשר להתעלם ולשכוח מסיפור שכזה,כה הירואי ואינו שקול מבחינת הסיכויים (30 לאחד) מה הרווח העצום שהושג בפעולתו של אדם אחד,ומה ההפסד האפשרי לישראל של אותם ימים לו הדבר היה נופל אחרת.

הסיפור של כוח צביקה מכניס אותנו לנקודת מחשבה על השאלה:מהו כוחו של אדם יחיד.

בנוסף לכך אנו חייבים לראות את כוחו העצום של היחיד במלחמות,אם מדובר במלחמה בין מדינות או מלחמה על עקרונות.

הסיפור של כוח צביקה אינו לגמרי סיפור ממוצע של גבורה כמו שאנו נתקלים בסיפורים,צביקה לא דיווח למפקדיו על המצב שלו (טנק פעיל אחד מול 30 של הסורים) דבר שסיכן את המדינה אם יכשל,כך שלמעשה הוא עשה מעשה מסוכן ביותר עבור המדינה.

אך בזמן שישבנו ודנו בשאלה האם זה היה חכם או לא, עלתה השאלה איזה סוג אומץ גילה צביקה?

אסא ניסח את זה כך,בין אדם שחוטף פיק ברכיים ואדם שלא פוחד לקפוץ מבניין יש הבדל אחד בלבד-אדרינלין.

מה שעשה צביקה היה שונה,הוא לקח את המצב שבו היה נתון לשכל הישר,הוא ידע את כל הסיכונים,מה המצב שלו ואת כל מה שהוא מסכן במעשה שעשה,ועם זאת... עדיין קפץ למטה-שיקר למפקדיו ופעל לבדו.

הוא בטח בעצמו מספיק על מנת לבצע את תוכניותו-לרמות את הסורים ולגרום להם להאמין שהם נלחמים כנגד חטיבה שלמה כלמעשה נלחם נגדם אדם יחיד.

במלחמת יום הכיפורים היו עשרות סיפורים שכאלה,וזה רק אחד מהם.

החיילים שלנו עשו זאת למעננו,למרות שיכלו לברוח.

גדולתו של אדם יחידי נראתה בסיפור זה בצורה נפלאה.

היום במהלך הטקס,בין שירים קורעי לב שתמיד עושים לי דמעות הקריאו את שמות החללים במערכות ישראל אשר נולדו/גרו בישובים שלנו.

בין השמות האלה אני רואה את שמותיהם של אחים של חברים שלי.התמונות רצות מול עיניי,השמות מקבלים פנים.

אני רואה את חבריי הולכים לכיוון הבמה,לכיוון הנרות על מנת להדליק את נר יזכור,שלצערם הם רשאים להדליק.

הנסיך הקטן ממשיך ברקע מנוגן בגיטרה וחלילית צד הדמעות מזמן על העיניים שלי,רוצה לבכות,יש דמעות כבר אבל לא בכיתי כמו שרציתי.

נשימות עמוקות להירגע מסערת הרגשות.

כמעט ומעולם לא הצלחתי לבכות כמו שצריך,רק בלוויה של סבתי.

היום בכיתי למען הנופלים במערכות ישראל,למען הנסיכים הקטנים של כולנו.

למען התינוקות שהיום שיחקו על הדשא בזמן שלי זלגו דמעות בעיניים ומחר יהיו לחיילים.

למען מחר,שבו אני אהיה חייל ,אותו מחר שנראה כה רחוק ואני דואג ממנו כל-כך.

אותו מחר שיביא אותי למצב שבו אבחן ואשאל את עצמי,האם אני מסוגל לעשות זאת?

להציל את המצב?

ממנטו מורי.

יהיו נשמות הנופלים לזכרון עד בעם ישראל.

אמן