| 8/2005
 לילה שכזה,חסר ירח
*Everyday Sunday - Hanging On*
יושב בבית,אחרי ערב מצחיק עם עוגי וצפייה בסרט אצל גילי
שוחחתי עם לילה היום,קצת יותר מרוחק ממנה
שוב המנגנון הזה,להתרחק מנשים שפלרטטתי איתן לאחר שיש חבר "לפתע" פתאום.
זה לא שאני לא מברך על הקשר.
אבל בהחלט שאני מצטער על זה שאני לא זה שבקשר,אלא זה שתמוך בו,נותן מילה טובה ומנסה לשמור שיהיה לX המון שמח,אפילו שזה לא אני.
מודה בכך שאני נפגעתי מליהי,המון המון.
"להיפגע זה הרבה יותר מלהעלב" אמר אחי התאום וצדק.
*Lifehouse - Everything*
מתרחק,מנסה להתגבר "להיפגע וליפול כל אחד יכול"
שקט לי מידי בלילות,אין מי שיקרר עבורי את המיטה ויסלק את כל הכאב החם שתמיד מחכה לגעוש מבפנים.
הכאב תמיד נמצא בפנים,זה שאני לא מכריז עליו בכל יום ויום אין זאת מבטלו (ואז כולם ירימו מבט וישאלו מדוע לא אמרתי מילה,מדוע לא נתתי להם לדעת את שאני חש?)
ואז איך עונים לכזו שאלה,שאלה עם הרבה רצון לעזור אך נדמה שאין להם את הכלים לעשות דבר למעני.
בדיוק כמו שהאלמנה לא שמה לב בזמן שאנחנו מחובקים שחשתי נורא.
ושנשים רבות מספור בחיי לא שמו לב לכך שהחיוך על שפתיי נותר שם מהסיבה הפשוטה שעל השפתיים שלי יותר קל לעלות חיוך מאשר להורידו
פחות עניין של בחירה,יותר מצב צבירה.
חיוך זה דבר מדבק כך אני יודע,אם אחייך אולי מישהו ידבק ממני ויחייך גם ואני אחייך באמת מהלב ואז אולי אבל רק אולי יסתלקו השדים לכמה רגעים.
אולי בחיבוק אני לא מחפש לתת מגן אלא מבקש סוג של הודעה בעובדה שאני אדם,טיפש,נבון,פזיז ואיטי כמו כולם,בסופו של דבר אני אנושי יתרונות וחסרונות מאוחדים באחד.
אפשר שאני בעצם כמו כולם,עשוי מאותם דברים שהכוכבים הנהדרים עשויים אך לא מנצל את הזוהר שבפנים?
אבל זוהי מחשבה לשעה אחרת
הקור חזר ללילות שלי.
כבר לא חום אימים שתמיד גרם לי סבל נוראי,אלא הקור האוהב שמאפשר לי לישון בתחתונים ללא מזגון ושלושה מאוורירים.
כשהעיניים מחייכות לא צריך להביט אל השפתיים,אדם מחייך מהלב רואים את זה לא רק מהעיניים אלא הוא משדר חיוך,וזה דבר שבאמת כל אדם נדבק בו או מנסה להידבק בו.
מחשבות של לילה,חלקן על נשים שהיו לרגע חלום מתוק ולרגע חלק מחלום שנגמר ללא סיפוק ונעשו לסיוט בגלל זאת.
אתה מטייל לילות שלמים ברחובות חשוכים חסרי תאורה מטייל בתנועה שנראית כחלק מהלילה עצמו ואתה נבלע,השקט כבר נעשה לחלק ממך מסוגל להתפרץ בכל רגע עם נפילת פח ומכסהו על הרצפה ויללות חתולים ודהירות של משוגעים הרוכבים על כלי משחית.
אין תחושה מודעת של הגוף,אתה שקט ורק המחשבות קיימות.
כזה שקט שכבר את פעימות ליבך,שאתה תמיד מודע אליהן בצורה זו או אחרת נעלמות במחשבות הללו.
הדרך נגמרת אבל זה לא משנה באמת אתה תמשיך ישר לתוך פרדס,לא פוחד ובעצם לא באמת איכפת. לך כרגע.
קשה שלא להעריך אנשים שמנסים לעזור למרות שהם מודעים עד כאב שאין להם את הכלים והדרך לעזור,אבל אי אפשר באמת לרצות אותם לידך כשאתה כואב ורוצה שאותם יחידים.כן...אלה שרואים אותך לרגע במצב של ה"שקט" (כן אותו שקט רגעי של אדם שלא חש בטוב ויש לו מה להגיד אבל רואה שאף אחד לא מגיב לצרתו) ויודעים שאתה צריך אותם בדיוק באותו רגע. אותו רגע בדיוק,לא חמש דקות אחרי כן,לא שעה ולא יום ולא שבוע אחריכן,לא אחרי הפוסט אלא מיד באותו רגע
כי אחרי הכל,תמיד אפשר לראות שלאדם כואב,אם מביטים נכון,לדעת לחפש נכון .
זוהי תחושה מוזרה לגלות שאדם ראה שאתה במצב רע ולא הגיב לזה בגלל שלא היה בטוח,כי הרי...כמה הזיכרון מאותה נקודה היה משתנה לו הוא היה טורח לפחות להגיד מילה?
הקור חוזר,ועדיין משוטט חצי ערום ברחובות,חם מידי עם השדים האלה,אותם שנרגעים רק ברגעים שבהם החום בא מלב אחר,מצנן את השדים ומרגיע אותם,אותם רגעים שנרשמים אחרי זה בראש כאחד מהזכרונות היותר יקרים.
מרוב שזה נדיר כבר מפתיע אותי שאנשים שומעים את זה בטון שלי בטלפון או בשיחת פנים מול פנים.
לעיתים רחוקות שמים בכלל שמשהו לא בסדר,נדיר אף יותר שאדם בכלל טורח לבדוק מה קרה?,מה עורר את השדים?
מזמן קבעתי לעצמי חוקים,לדבר עם מי שאני רואה אותו כך,לא בהכרח לעזור אבל לפחות לנסות,כי עצם הניסיון מעלה את התחושה מהרע אל הנסבל כך נדמה.
לספר לאדם שחלמתי עליו,גם זהו חוק שקבעתי עבור עצמי.
תמיד זה היה ככה אצלי,אחרי פלירטוט עם מישהי תמיד היה לה חבר.
אני תמיד יכול להמשיך כמו שהייתי אבל בעצם,כך אני מתנהג לא במקום.
הידיים שלי,כפות ידיים קטנות יחסית לגבר,שריריות כמו שאר הגוף,אצבעות יחסית קצרות ומפרקים עבים,יבלות באופן קבוע בכף היד משנים של עבודה מאומצת
יש דברים שלא משתנים,הרבה צלקות,בנתיים מתווספות לי צלקות חדשות כל כמה ימים,שבועות,חודשים ושנים עד שממזמן כבר לא מבדיל ממתי כל אחת מהן.
הבדידות של הלילות היא תחושה משונה,שאני נוהג לקורא לה :"הלבד".
זו לא אותה תחושה שאתה חש כאשר אתה מרגיש לא במקום יחד עם קבוצה.
זה הלבד שאתה חש לעיתים אחרי יציאה,אחרי הHIGH של תחושה טובה מגיע גם הLOW כמו תמיד.אלו אותם רגעים שאתה חש צורך עז לצעוק עד שנגמר האוויר ולעצור רק כדי לנשום ואז להמשיך.
זאת אותה תחושה שגוררת אותי לחכות עד לזריחה כדי לצאת לריצה שתגרום לי להתעייף עד תשישות וזאת רק כדי לחזור לבית,להתקלח לשים בקושי את הבוקסר וליפול למקלחת ולשכוח מהכל ולהמשיך כך ימים שלמים עד אובדון אישי מסויים.
אין הרבה זכרונות נוראיים עבורי מהזיכרון שלי ושלה מתחבקים ליטופים אוהבים שלה בשיער שלי תוך כדי זה שאני חש נורא בלב וכל מה שאני רוצה זה שהיא תראה לרגע לתוך העיניים ותקלוט שכרגע,אני לא שמח אלא כמעט טראגי ובמקום שהיא תראה ותחבק אותי חזק חזק ותיתן לי חיבוק מחזק ואוהב, היא מחייכת,מחייכת חיוך של סיפוק מעצמה ואי אפשר להימנע מהמחשבה שלמעשה היא רואה את שקורה אצלי בלב ונהנת עד הגג מהעובדה שאני חש כה נורא.
הו כמה אירוני-*REM - Everybody Hurts*
בפעם האחרונה שכתבתי לשנשין בפלאפון הודעה,כתבתי לה:כל פעם שנדמה לך שאת לבד תדעי..את לא.
אבל קצת קשה לי להידבק באופטימיות שבזה
כי הרי,אני אותו אחד שקיבל הזמנות להתקשר בלילות בכל שעה ובכל פעם שאכן התקשרתי לא ענו לי.
אותו אחד שאכזבה מאנשים בתחום הזה נעשתה כמעט לדבר קבע.
תמיד אלה שהיו צריכים להתנצל אינם עושים זאת ואלו שהיו הכי בסדר מתנצלים,למרות שצריכים להודות להם ואינם צריכים כלל להתנצל.
חם מידי בחוץ
תחושה לא נעימה
רוצה שיהיה קר
שוקל להטביע את עצמי במי שלג ולמות בכפור בזמן אפוריה נצחית של קור.
אולי אשכח מהכל ואסע למקום בו אוכל לגור זמן כמעט בלתי מוגבל,הרווחתי מגורים שם בעבודה ובאהבה..
החיים נהדרים,צריך להזכיר אתזה מדי פעם על מנת שאוכל להמשיך בהם ולא להיתקע באמצע תוך הזדקנות,כי הרי אולי אני תקוע אבל הזמן לא פוסח עליי.
הרבה נאמר,פחות לאנשים במילים.
יותר בכתיבה,ואולי האנשים יבנו שזוהי קריאה מסוימת לאחדים ומסויימים לבוא ולדבר.
ציפיות מאנשים שאתה אוהב זה דבר מסוכן,כי ברגע שאינם מקיימים את הציפיות ,הציפיות נעשות כמו חרב פיפיות ונפגעים,ולפעמים אפילו הרבה יותר מלו היתה זו חרב אויב פוגעת בכם
ובעצם יכול להיות ואני אופטימי מידי פה...
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
סבא איוב השוטה התלוי הפוך
