ביום השואה אני לומד הכי הרבה,כי העיניים נפקחות ולא אטומות בגלל פרסומות.
זה היום היחידי כך נדמה שבו הפרסומות אינן שולטות על מסך הטלוויזיה וניתן לצפות בה בנחת (עד כמה זה ניתן ביחס לחומר בו צופים במהלך היום).

*(עוד לא הבנתי כלום)*

אני ממש מתעב טקסים שאינם מעוררים כלום,

כאשר הם פועלים על פי המתכון הבנאלי של לצטט שירה אך לומר אותה בקול חסר משמעות ומציק.

לחוש שיעמום בטקס זה הדבר השנוא עליי,אני רוצה לחוש מעוניין ושלא יחשבו שלא חשוב בעיניי הנושא חלילה מכך.
אלא שהמתכונת של שיר יפה ואז ריקוד של מתעמלת דרגה 5 בסולם כלשהו אינה הדרך לרגש ולבטא את היום הזה בדרך הנכונה,או לפחות הנכונה בעיניי.
אולי זה אני,אבל כאשר אני נמצא בטקס יום השואה אני מעוניין לחוש את הקשר הרגשי למאורע,לא לנסות להזדהות בהכרח, אלא פשוט שלא ישלפו קטעים שאיש בקהל לא יתחבר אליהם.
ביום הזה,לא חובה לבכות על המתים.
ביום הזה אם כבר בוכים זה על הרבה דברים.
על אסונות,על אבדון,על מעשים שבתקווה ולא יחזרו על עצמם שוב.
אולי זה רק אני,אבל הלקח שלי מהשואה הוא לא שצריכה להיות מדינה לעם יהודי.
אלא הלקח הוא שאם לא נתקן זאת במהרה השנאה תגרום לסיוט ולמעשה האימה הזה לשוב בשנית ואף בשלישית.
משום שבני האדם אינם לומדים מטעויות,שכן אם היינו לומדים...
לא הייתה מלחמת עולם ראשונה ולא היה אקדח.
היינו לומדים עוד ממלחמות הערים לפני 4000 שנה.

ביצוע: דודו טסה
מילים: יורם טהרלב
לחן: יאיר רוזנבלום

במקום שאליו אני הולך
היו רבים כבר לפני.
השאירו שביל, השאירו עץ
השאירו אבן לרגלי.

ומה אני אשאיר אחרי,
האם אשאיר איזה דבר?
איני רואה את צעדי
איני רואה את צעדי
ומי יראה אותם מחר?

הייה לי חבר, הייה לי אח
הושט לי יד כשאקרא,
הייה לי חבר, הייה לי אח,
הושט לי יד בעת צרה,
אני אחיך, אל תשכח.
הייה לי חבר, הייה לי אח.

במקום שאליו אני הולך
היו נשים, היו גברים
ואהבה גדולה היתה,
האם אני אמצא אותה?

הם לא השאירו לי דבר
לא אנחות וגם לא פרחים
הם לא השאירו לי דבר
הם לא השאירו לי דבר
מלבד אחים וחברים.