אז למעשה היום סיימתי את החלק שלי במסלול תלמוד,לפחות לשנה הזאת.

 כואב לי על כך,אם היה משהו שבאמת גרם לי הנאה במשך ארבעת השנים הללו,זה יהיה השנים בתלמוד ובתרבות ישראל.

תסביר לאט נבין מהר

איזה מטומטמת... נו טוב... תשלחו אליי אותה.

אני אוהב לצלם,לעיתים אותה במיוחד.

מאין דוגמנית שלא מודעת לעצמה.

לא מתוך אהבה אליה,פשוט מצטלמת היטב.

זה מצחיק לשוחח עם אנשים מכיתה יוד,שכל הדאגות שלהם מתמקדות בשאלה מה יהיה המיקוד בהיסטוריה השנה,ואם יורידו את שנות ה20 מהבגרות או לא.

לפעמים המחשבות שלי זורמות מהר מכדי שהאצבעות מסוגלות לכתוב אז יוצא לי חצאי מילים מתוך עשרות מחשבות,אני מתעב את ה Delay הזה,הוא מקטין מהיכולת שלי ליצג אותי.

למקרה ולא ידעתם אני הטיפוס המחוקק, אתם יכולים לבדוק למה הכוונה כאן

לפעמים חיים מוזרים כך אומרים...

אולי אלו חיים טובים אבל חיינו אותם בטירוף..

זה מדהים כמה אני משתוקק להיות מסוגל לשמר תמונה דרך עיניי ולתת לה קיום מוחשי יותר.

שכל העולם יוכל לראות את שאני רואה וחולם.

"את רואה את רן?,השנה הזאת הוא פתח יותר את ספרי המקורות ממני"

אני אתגעגע אלייך איציק.

אם היה לי מורה רוחני בשנים האחרונות אתה בהחלט מתאים לדמות.

מלמד וצוחק,מרצה ופועל.

לקחת את הכל כאילו החיים הם  סתם עניין שיגמר בקרוב.

המחר לא קיים ישנו רק ההווה הנוכחי העכשיו האני הרגעי.

מדהים כמה ההבדלים ביננו בולטים בעיניי כרגע.

אז היא בכתום,עם היסטוריה ומצחיקה אותי,עם מכשיר MP3 שנראה כמו שעון עצר של דני.

רצון לצלם,אבל המצלמה בתיק ואני כאן ליד אז אי אפשר ללכת על מנת להביא מצלמה,נו טוב עוד תמונה הלכה לעולם התופעה.

אני שונא שאנשים מתביישים מעצמם.

אנחנו חייבים להיות שלמים עם עצמינו

ואם לא,אז לפעול על מנת שנגיע להשלמה.

קורין אלאל צודקת.

אנחנו פוחדים מהצל של עצמנו.

רוב הזמן מתביישים בגופנו.

אנחנו מרמים בעיקר את עצמנו

לא עיוורים אבל לא מביטים

לפעמים אני מצטער שאנחנו לא חיות,

משום שלו היינו חיות לא היינו עושים את הרוע הזה לעצמנו

תלתלים קצרים,בלונד נעים,פנים לא מדהימות אבל עם זאת פוטוגנית להפליא.

אני יודע למה לא יצאו לי צילומים יפים שלה,היא לא מחייכת מבפנים. לא הלב ההוא ששר לעיתים.