| 9/2006
לילה כזה
לפעמים מגלים שבעצם היותי בן 18 (לקראת 19 ) אין כזה רווח.
חופש אמיתי נקנה רק כאשר אין התחייבות לשום דבר.
היום אחרי שכולם הלכו הייתה סיטואציה משונה,ליטופים,כי אנחנו מפונקים ואנחנו אוהבים שמלטפים אותנו בפנים ובגוף.
לא ידעתי עד כמה מגעי נעים לאנשים,לנשים.
בבריכה קטנה,הרגל הפצועה צפה,מתקררת ומאבדת את תחושת הכאב שעמדה בה.
מתרגל,כמו לכל דבר בעולם,גם לכאבים מתרגלים.
רצועה או שתיים שבסימן שאלה לגבי -האם נקרעו או לא,לא נגלה זה בזמן הקרוב.
הזמן מאחה את כל הפצעים.
גם נשיקות ליל קיץ תמיד עשויות להופיע בשעות הלילה.
הפעם לא.
למרות שאני חושב שיכולתי.
זה משהו במגע הזה שלי.
לאחרונה למדתי קצת איפוק,אני מתגאה בו.
ומחשבות לגבי התנהלות הטיול עוברות בראשי הקט.
אני חושב על אפריקה,השיר.
נעים לנגן משהו כה מתוק בשעות שכאלה,קרירות,נעימות.
כמעט ולהירדם אבל להעדיף להיות עד לעולם המדהים הזה שמתעורר בדקות הקריטיות האלה.
אנשים בשעות אלה בדיוק בכל העולם מניחים תפילים,אומרים שחרית ומברכים על תחילתו של יום חדש,להודות לקדוש ברוך הוא על שהשיב נשמתם לאפם.
הזדהות מסויימת עמם,בלא תפילים,בלא מילים מוכתבות מספרים.
תפילה הודיה חרישית,מלאת הערכה לא פחות.
ללא מילים,מלאת משמעות.
מדונה ברקע,קפוא.
המאוור מערבל את אוויר החדר,השמיים מתבהרים,מקדמים את השמש בזריחתה החוזרת ונשנת.
אני מרותק למראה,שבוי לשינויים הקטנים בעולם.
הנה עוד ציפור מתעוררת ,והנה עוד חתול מלקק את פרוותו.
חתול מטופש אני חושב בליבי,לכל הרוחות אני לא נהנה מהאלרגיה שלי אליהם.
היום בנסיעה אל הרופא שוחחתי עם אימי על דעתי על פילוסופיה ,דעת ודת.
לא יכולתי לעצור את שטף המילים שאמרתי וחלצתי מן גרוני אל אוויר העולם הזה.
דקות מספר,בוודאי לא יותר מעשר,ועם זאת די על מנת שאדע אני מדבר ברוח הדת,ברוח שאני מוצא ומגלה שהיא הפן היותר אמיתי והכנה של אותה דת שנקראת יהדות כאשר אני מדבר על הרגלים והלכות.
רוב הסיכויים שאין באמת מאחוריי מילותיי את אותו רוח הדברים בהם חלק מהם נכתב.
אך עדיין,בעבור הספק אני מוכן לתת אותן לעולם.
טפין טפין,טיפה טיפה צונחת מן העננים המלאים על ראשו של המאזין.
כמו לשים את אצבעך בפיך לזהות את התחושה ולאחר מכן לעטוף אותה אצבע ולהכניס שוב לפיך,כך תדע מהי התחושה ק'.
הייתי רוצה שתפרוץ עננה וכמות מטרים בלתי יאומנת תשטוף אותנו.
לנקות את העולם הזה קצת,לעורר אותו לחיות,ולא סתם להתקיים.
הנחת תפילים כבר נגמרה לדעתי בשעה זו 6:05 בבוקר.
שעה יפה,נחדמ להתחיל יום נוסף ככה.
והנה אני,מניח את תפילין שלי,הם אומנם לא עוטפים את גופי ,את ליבי ומוחי.
אינם מתחברים אליי פיזית ועם זאת,מחוברים אליי יותר מאותן פרשיות הנמצאות במזוזה ובתפילין.
פיל קולינס,איזה יוצר מוכשר.
אני מדמיין את עצמי רוחץ במאגר מים שאיש לא מכיר מלבדי.
צף על המים הקרירים ,עננים קטנים של חום היוצאים מפי ,הבל פי בעת נשפתי.
גופי חם,סוף סוף החורף שלי מגיע.
הסתו הזה שמרגיע אותי.
האפור שמעורר את כל הצבע בפנים.
הוא בא,תמיד אמרו שאם נמתין ונתאפק זה יהיה שווה אתזה.
אני לא יכול שלא לחוש שהם צודקים.
ליפול על גן עדן,איזה סיום נהדר.
|
נכתב על ידי
סבא איוב השוטה התלוי הפוך
,
5/9/2006 05:53
בקטגוריות אהבה ויחסים, אופטימי, בלילה...., בתחושה של חורף, הארה?&catdesc=חידוש?התחלה חדשה ולמידה לעתיד, יום טוב, יום ים, יותר טוב, יום שעבר טוב, מאושר
הצג תגובות
הוסף תגובה
הוסף הפניה
קישור ישיר
שתף
המלץ
הצע ציטוט
תגובה אחרונה של ליהlia ב-6/9/2006 22:37 |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
סבא איוב השוטה התלוי הפוך
