| |
החיים הם בדיחה
מאושרים או עצובים תמיד מצחיקים
קומדיה היא הטרגדיה שקרתה למישהו אחר |
| 11/2006
זכרונות הכפר
*פחות אבל כואב-יהודה פוליקר*
מעניין מה יש בשעות הללו שעושה לי את זה כל כך.
בא לי סקס עייף בשעות הללו.
שהגוף עייף ואך עדיין משתוקק לתחושה של גוף אחר על יד,זהו משהו בשעות הללו.
עם נר דולק ומחשבות בהירות.
עם תחושה יצירתית.
"על מה שנפצע בי, נפצע והגליד
כמעט ואינני חושב
לומדים לחיות עם זה ככה
פחות אבל עוד כואב"
מנהג שכזה,להישאר עד עד הזריחה,ואז להגיד לאבא ואמא בוקר טוב וללכת לישון.
החלפת משמרות ,אני תמיד לוקח את המשמרת הראשונה .
אני חושב שאני זוכה לעשות משהו שאחי הגדול לא עשה בזמן הטרום צבא שלו.
וזה להכיר את ההורים מקרוב,תקוות,סיפורים,מחשבות וטיולים אישיים.
תמיד הייתי הילד של אבא,כי אני הכי דומה לו במשפחה הזאת,אפילו שיש בי משהו מדודי אברהם במראה.
אז הלכתי היום עם אבי לטייל בכפר,בפרדסים שהיו נופי ילדותה של אימי היקרה ובין היתר גם מקום קבורתה של כלבתנו שמתה זה מכבר.
וזכרונות אין ספור שנרקמים מידי יום ויומו משלי במציאות הכפר*משינה -נגעה בשמיים*
והנה גזעי העצים שהגברים של הכפר ומספר חברים שלי ואני העברנו על מנת שימשו כספסלים,כתיחום לשמורה הזאת של הנחל שלנו.
ועצי קלמנטינה ותפוזים חמוצים מתוקים מלאים בתמצית הכתום שאני כה אוהב.
ממלאים אותי בשמחה של יום טוב.
כמו שימי השבת והשישי תמיד הובדלו עבורי בתחושה ולא רק במעבר השעות .
תמיד ידעתי להבדיל בין בוקר יום שני ושבת.
תמיד מפתיע אותי לשמוע סיפורים על סבי,צלם,אסיר לשעבר של הנאצים,אב.
והסיפורים של אבי שתמיד מחדדים לי את הידיעה עד כמה אנחנו דומים שנינו,שבמובן מסויים מאותו הכפר.
ובית הכנסת בו מתפללים מניין גברים בו ישנו את זכרון סבי הנזכר לנצח במשפחתי.
וכאן במרגש הכדורסל שעל יד הפרדס,אני זוכר בילדותי שלקח לנו כעשר דקות להגיע למגרש ולשחק עם דודי שם,תמיד לחייך כי בכך יש רק אושר -מנהג טוב זה היה.
כמעט 15 שנה עברו מאז,לוקח דקה שתיים כעת להגיע למגרש מן הבית של סבתא,כבר אין פרדס קסום לעבור דרכו ולהתעמק בכל פרי ופרי .
ודודי כעת מעביר שעות רבות מספור בעבודתו,שוחק עצמו בעבור משפחתו.
וזכרונות עבר שהופכים לחלומות ותקוות עתידיות.
ונכדים שהולכים ומקיימים את זכרון אבותיהם ,חוזרים הביתה.
אל הכפר,להתפלל בבית הכנסת של העבר הזכור.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
סבא איוב השוטה התלוי הפוך
