|
החיים הם בדיחה
מאושרים או עצובים תמיד מצחיקים
קומדיה היא הטרגדיה שקרתה למישהו אחר |
| 1/2007
התחנה מרכזית אט אט הם עוזבים אותי,המנויים היקרים שלי,כנראה הם עוזבים אותי משום המחסור במכתבים אישיים. (או שזה בגלל שאני מציף להם את תיבת הדואר בעידכונים,יכול להיות,לא?)
זה היה יום מתיש,באמת שכך הנסיעות לירושלים להאימון שמיד אחרי כן הרגו אותי מעייפות והתחושה של הספק חוגגת אצלי בוורידים.
יש בי צורך בישן ,במוסיקה שיש בה המון רבדים של עבר ותחושות בעבורי,כמו קול גלגל של שוטי הנבואה שנדמה שלא שמעתיו כבר שנים. עם העצב העמוק והשלווה המתוקה של שירת הלהקה.
עיניים נעצמות,נפקחות כבור רגע,טעימה של אוויר. הנה שיר ,שלא ראיתיה מאז מסיבת סיום התיכון שלי,ואו איך היא פרחה במדים,במדי החאקי ושרוך המשקי'ת. אם ישנם אנשים שנולדו למלא תפקיד היא אחת מהם ,תחושת שליחות מבפנים ויחס אנושי ומתוק כלפי אנשים. ולחשוב שכמעט והצעתי לה נישואים בו במקום כשהיא סיפרה לי שתמיד התעניינה בצילום ורצתה ללמוד.
תמיד חשקתי בה,יפה ואדיבה,בלונדינית אמיתית בשורשיה ואופיה נבון בניגוד לסטיגמה הרווחת שאני כה נהנה לנצל בעיתות הצורך.
מצחיק לגלות את החיבה שיש לה כלפיי,אני מניח שזוהי תנובתה של אדיבות וסובלנות . *יומן מסע-אביב גפן ואריק איינשטיין* זהו שאני אוהב ביותר,לא סתם אוהב,אלא אוהב ביותר. שהמוסיקה שלו ישר מעלה חיוך של שמחה ועונג על פניי.
במהלך היום הזה שמתי ליבי לכך שהעדה האתיופית היא עדה חמה ביותר,נעימה ביותר,ונשותיהם חמודות להפליא בעיניי.
האוטובוס לבסוף מגיע,באיחור מה אני מציין בראשי אבל לי לא איכפת ישנה עוד הנסיעה להנות ממנה . ערפילים עוטפים אותנו והשדה ראייה מוגבל לתחום של כ-40 מטרים אולי פחות תחושה של בריאת עולם חדש הנגלה לעיניי כל 40 מטרים,משהו שצריך להילמד בשיעורי פילוסופיה,על התודעה והכרה. בזמן שאני רוכב על עננים ומתקשה למצוא תנוחה נוחה משום שהאוטובס מלא עד אפס מקום מישהי שקודם לא היכרתי ולאחר מכן נעשה לאישה אתיופית למראה בשם "לי" ואדיבות קורנת ממנה. ושפתיים שחורות אדומות ושפתון בוהק שגרמו לי לתהות איך זה לנשק שפתיים שכאלה.
לעיתים רחקות אני לא יוצא עם פרצוף מחייך מנסיעה באוטובוס,כלי תחבורה חברתי מה שנקרא.
וזוג קונסרבטיבים בדרכם לתחנה המרכזית ,עם כרטיסיות נוער בכיסיהם וקמטי גיל וצחוק בעיניהם. שיחה קצרה והנחיות ברורות,הגעתי למקום שביקשתי להגיע אליו.
| |
|