הכל יחסי everything’s big, relatively speaking, originally uploaded by yodacantechu2.

אני זוכר ימים שלמים שבהם רצנו בשדות הילדותנו.
מאיצים במשך דקות מספר עד שכבר לא מסוגלים לגרום לרגלינו לנוע מהר יותר.

אני לפעמים שוכח בשיחה איתו שהאנשים ,כמו שאנשים נוטים להיות בדרך כלל שוכחים את שקורה.
ומתבלבלים וחושבים שדברים גדולים מכפי שהם באמת.
כמו אותן שדות ילדות שבהם נהגנו לרוץ,בחושבנו שהם גדולים מכפי שהם באמת.
בסופו של דבר,הכל במרחק נגיעה .

הוא מתעייף בקלות רבה מידי ,רואים שהוא עדיין לא מזיע כפי שמזיע אדם בשאירת כוחותיו,זה השם של האתגר שמפחיד אותו.

לקראת סוף הריצה אנחנו נעמדים במעגל של מצב סקווט,שזוהו אחד המצבים הפחות נוחים לביצוע במשך זמן.
מספר מכות קלות של חיזוק על הכתפיים והוא מחזק רגליו ברצון ברזל.
הוא מזיע עכשיו,מזיע באמת.
והתחושה טובה יותר,נחושה יותר.
כשמסיימים ומתחילים לרוץ,גם הוא מרגיש את ההקלה העצומה שהשריר חש בזמן התנועה המוכרת ואהובה.
מתגאה בליבו על שעשה כרגע.