אני בדיוק התיישבתי על ספסל כאשר פנים עם תחושה של זקנה נעצרו אל מול פניי,פניו של אדם היושב במושב באוטובוס.

אני לא יכול לשים על זה את האצבע,לסמן היכן בדיוק התחושה הזאת עברה,אבל בעקבותיה חייכתי אליו.

כפי שאני מחייך לרבים אחרים בחיי,בלא שאדע מי הם,מה עומד מאחוריהם,בעברם.

אני מגלה שהזמנים השתנו עבורי,הנסיעה כבר פחות לחוצה ,פחות מצפה שתיגמר,אלא יודע שעוד מעט כבר אגיע למחוז חפצי.

שוב נסיעות,שוב חופשות קטנות.

זה מפליא לגלות את האיכפתיות העצומה הזאת שלהן לגביי.

אני לא רגיל לכך,לSMS ,לטלפון ששואל מה שלומי,איך התחושה שלי ואיך היה?

הרבה זמן שלא חשתי כה אהוב כמו שחשתי משתי השיחות הללו,עם שני ויוליה.

עשיתן לי כה טוב,שזה מדהים.

אולי בעצם עשיתי לעצמי חופש גדול משל עצמי?,עם כל הגימלים הללו הכוונה.