*בדרך המלך אל הגיהנום* היא אומרת שהתייחסות שלי לאנשים היא כאל חבריי הטובים ביותר,כמשפחה.

ואני מחייך לעצמי בשמחה שקטה שכזו,כי אני רואה בזה מחמאה עצומה.

 יודע שלא כולם כאלה,ושזהו חיסרון באלו שאינם נוהגים כמוני.

 ני יושב בחדרי,ואבי יושב איתי ושנינו משוחחים,על אה ודע,ואולי סתם צוחקים על רוסים ועוד עדות בשביל הצחוק.

 אבל בעיקר בשביל לומר דה:) .

*וקטובר*

משוחחים על חיים,על מה שבעצם הורים שוחחו עליו עם ילדיהם יותר בעבר,לפני שהילדים היו מנותקים כל כך מההורים,

פני שגדלו על ידי בית ספר,תיכון,צבא וחיים מקצועיים.

 כשעוד היה מפגש ודו שיח בין השניים. לשנינו אהבה מיוחדת לצילום,למצלמה,למנגון ולאור שנתפס ונהפך לתמונה שעתידה להיזכר ביתר שאת בראש.

"וקטובר הטוב עומד להתחיל, מכיוון נהר,הכל רגיל"

המזגן דולק לשם שינוי ,מעניק לי תחושה נעימה של נמנום ושלווה ,ככה זה הקור והשפעתיו עליי,משיבות אותי לאיזון.

הוא אוחז במצלמה שלנו,שהיא שלי שלו,ובעיקר יושבת אצלי.

מצלם,מחייך מביט בי בחיוך של אב שמתגאה בבנו,וזה עושה הכי חם בלב שבעולם לדעת שכך גרמתי לאבי לחוש.

אין הרבה דברים יותר טובים בעיניי מאשר ערבי משפחה,משכאלה שבהם הקשר מתהדק כמו חיבוק עוטף,מותיר משקעים של אהבה וצחוק באוויר.

ויותר מכך,זכרונות לעלות ולהרהר בהם בעתיד שאינו נמנע,כואב. ולחייך באהבה.

אני ואבי תמיד היינו דומים נורא,אולי בגלל זה אמי מתבלבלת לפעמים וקוראת לי בשמו של אבי.

משהו באופי וניצוץ בעיניים."שנינו קמים,רופא ערבי,זמר יהודי. מתחבקים והולכים" אני חש את הגשם הולך ומתקרב,משיב לי את הלילות ההם שאין זיעה שמקורה בלחות.

אני רואה בסופ"ש הזה עוד נקודה של אור בחיי,שנכון לרגע זה ,נראים לי כמו המשכיות ארוכה של שמחה ואושר.

 שבת שלום יקרים שלי.