| |
החיים הם בדיחה
מאושרים או עצובים תמיד מצחיקים
קומדיה היא הטרגדיה שקרתה למישהו אחר |
| 9/2007
ממתינים 07-10
אני נושם אחרת קצת לאחרונה.
מביט אל השמיים וקולט טיפות של יורה שפוגעות מסביבי,לא חש אותן ,שהרי הן מתאדות לפני שמגיעות אליי.
חש את אוקטובר מגיע אליי,מחבק אותי בריח טיפותיו.
"אז קחי אותי בזרועותייך, הביאיני אל הכרם
שם השקיני מן היין האדום
ולמדי בי אהבה, שלעולם תחיה בי
רק בידקי שליבי אינו נדם"
הימים האלה מעייפים אותי יותר מידי,חסרי המעש עד כדי תחושת דיכאון.
וטיפות העונג שלי מתמקדות באנשים בודדים,עד כדי כך שניתן לספור אותם ביד אחת,וזה מוסיף לעצב שלי.
ואני זוכר את המעוקה שחשתי כאשר שאר חבריי להמתנה פרסו כנפיים ועברו אל הקורסים שכה יחלו אליהם.
ואני ,חש כמו גוזל נכה,נותרתי בקן ומי יודע מתי אם בכלל אעוף מכאן.
זוהי הבעיה שהכי מחלישה אותי,הכי מעיקה עליי,החילוף של האנשים הבלתי פוסק,ואני...נותר בלא שינוי כאילו רגליי מקובעות לאדמה.
הייתי בוכה מרוב הכאב שחשתי מאותו ריכוז של -אתה לבד" שהיה באותם רגעים,איני זוכר מדוע לא בכיתי,אני רק זוכר את הכאב בלב שהותיר אותי שכוב על המיטה,עוצם עיניים ומתפלל ,מתפלל שהם יגיעו למקומות שיחושו אושר בהם,שאני אעוף ואסתלק מן הסיוט המתמשך הזה של הקיפאון שבו אני תקוע,שאחוש קצת מיצוי ולא כאילו אני מוקף בשוטים המחזיקים בחותמות גומי שבחתימה אחת עשויים להצילני מכאן,וממשיכים לעכב אותי ולהתעלל בי טפין טפין כל פעם.
כל פעם לראות חבר אחר הולך,מתקדם מגיע לאיפשהו,ואני ממתין לשחרור שמי יודע מתי יבוא ?
אני לא אוהב לדכא את האנשים שמאזינים לי,שקוראים את מילותיי,אבל איך אפשר לכתוב בבדיחותא כשכל מה שבראשך זה הדבר הזה?
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
סבא איוב השוטה התלוי הפוך
