*נמרוד לב ואורלי פרל-זה כל הקסם*

אני חש רוחות של סתיו,ועייפות קטנה שכזו,שאומרת אתה לא עושה מספיק על מנת להתחזק.

כזו שאם לא נזהרים ממנה נחלשים,ומאבדים מעקצנו. מאבדים את הניצוץ שבעיניים.

אני מבודד קצת לאחרונה,אי של... אני לא יודע מה אבל התחושה היא באמת של אי.

כבר מספר ימים שלא חיבקתי מישהי באהבה טובה,בחיבוק של שתיקה טובה.

אני איש של זוגיות חורף,כזה אני,עם בוא הגשמים הלב שלי עולה על גדותיו מאהבה וצחוק,חיוך מלא בחיים.

ואולי אפילו החיבוקים שלי טובים יותר בחורף,משהו בקור שבחוץ מחמם את הלב,מאפשר לחום לזרום מן הלב אל הידיים המחבקות.

אני לא חשוב שהיא תישאר אדישה למגע החם הזה.

אני מקווה שאמצא למי להעניק מהאהבה שלי החורף,כי אין דבר יותר גרוע מאהבה שנוזלת מבעד לעיניים עצומות.

בחום מן הידיים שמתפזר לקור ואינו נספג בגוף מחובק.

אני אוהב את התכונה האנושית הזאת שפועלת בי כל פעם מחדש,מחדשת והופכת ויוצרת בזכרונות כמו לדשן ולאוורר את המראות שנשכחו.

*דניאל סולומון-בא מכאב*

יש משהו מרתק בלהיות בחדר עמוס בזכרונות בכל חפץ וחפץ,כמו שבכל פעם שאני מחפש בערמות של דיסקים שנמצאים תחת הטלפון בחדרי,תמיד אתקל באותו עלה שנתנה לי הילה הבלונדינית מבניה,שכבר קרוב לשנתיים לא ראיתיה ועדיין,לא זרקתי את העלה שלה.

בחיוך עדין .

חדר עמוס חפצים,כך אימי טורחת לציין בפניי בכל פעם שיוצא לה.

עמוס זכרונות,כמו הנה ערמה של טושים עטופים בגומיה שנותרו אצלי עוד משנת 2003 ממחנה קיץ ועובדים כמו חדשים.

והפתקים ששני ונטלי (ז"ל) כתבו לי באחד מהביקורים שלהן אצלי,וכמובן הזכרון עולה ומנסה לעלות באוב את זכרון דבריה והתנהגותה של נטלי,והכאב בחזה כשאני לא מצליח לעלות את הזכרון לחלוטין לתחיה,בעצב שמתגלגל בחזה מזכרון הלוויה שלה.

אני מנסה שלא להתעמק ברגעים הכואבים האלה,ואפילו כעת כשאני כותב עליה אני יודע שהתכוונתי לכתוב על משהו אחר בכלל,כל על אהבתי לחורף ועל זה שאני מתעצל לנהוג על פי תוכנית האימונים שקבעתי לעצמי מסיבה לא ברורה.

ועדיין,ישנם שדים בארון שאם מעירים אותם קשה להכניסם בחזרה,למנוע מהם להכאיב.

ישנם דברים שאסור לכתוב עליהם,עוד כאב שאקח לקבר.