| |
החיים הם בדיחה
מאושרים או עצובים תמיד מצחיקים
קומדיה היא הטרגדיה שקרתה למישהו אחר |
| 1/2008
הרהורים
"אני,אגדה" לא שווה את הכסף של הכרטיס.
סתם שתדעו.
אני מעדיף לפעמים בשעה שאני צועד להריח את ריחות הזיכרון.
עובר ליד בית וחושב-פה בשישי אחד היה ריח של מרק שעועית שמרגישים את המליחות בו שמופיעה בריח הנע באוויר.
וכאן הייתה מאפייה של איזה חובש כיפה שכבר לא כאן וכעת יש כאן חנות ממתקים עלובה,כזו שמספקת דברי מתיקה לעוברים ושבים.
אני אוהב לנוע באוויר החורף,שבו הכל פשוט יותר,בלי הלחץ שקיים באוויר המחניק שבקיץ ,בו האוויר עומד והזיעה ניתנת לנשימה דרך הפה ולא כבר כזיהוי דרך האף.
תוך כדי אירגון דברי למחר אני נזכר בפתק שנמצא בכיס חולצת המדים שלי,שבו רשום שעת התייצבות בירפ"א,והפעם לא בעבור פטורים אלא בעבור בדיקת עיניים שגרתית.
שמטרתה היא לקבוע את גורל הקורס שלי.
שוב מתעצב מהעובדה שאצטרך לקום כה מוקדם בשביל להגיע למקום שאני לא רוצה להיות בו.
אחת הבעיות בלהתבגר ולעבור תקופות של שינוי היא הקושי להתחבר למה שהיית בעבר.
לאדם והתחושות שבעבר יצגת ,משום שאינם קיימים עוד אלא רק בכתב,בזכרונות שנכתבו מחדש הלוך ושוב כבר עשרות פעמים.
כבר קשה יותר להתחבר למה שהייתי ,לצורת כתיבה שרבים בעבר ציינו אותה לטובה,בעלת תמימות-אפילו ברגעים והקטעים היותר חצופים,גסים ,מיניים.
קשה לאדם להודות במה שהיה וכבר איננו,כאשר מדובר במעלותיו וכשרונותיו.
אני מתגעגע לימים בהם "האני" שכתב היה שמח יותר,פשוט יותר,פחות עייף ויותר אדיב.
כזה שמתאהב עד עומקי נשמתו בבחורה שנישק בפעם הראשונה,וידע שברגע שהוא מחזיק את ידה הוא יחייך לעד.(שלמעשה נמשך לכל אורך המגע ואותו הזכרון).
לאיפה הוא נעלם הבחור הזה?
אני לפעמים בודק מי איתי כאן,במנויים שלי,מי קורא והאם אני מכירו.
מתברר שכבר לא מכיר את מי שקורא אצלי,והייתי שמח לו הייתי יודע מי הקרואים שלי.
ולא רק ככינוי או כתובת נסתרת.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
סבא איוב השוטה התלוי הפוך
