אני חוזר הביתה לשבת,לחוש אחרת,לנשום אוויר שונה.

להתרכבל בזמן שונה ועולם שונה כך נדמה,עולם בלי מדים ופקודות,אלא חיבוקים ונשיקות,וכנראה מאוד,בלי הבגדים המפריעים:)

אנחנו נרדמים בחיבוק,אני אפילו קצת נוחר "בגלל שהצטננת"י היא אומרת.

קמים למועד חשוב,אזכרה לסבי המנוח.

אבי בוחר לנסוע לבית הכנסת לארגן את הקידוש ואני והיפה הזאת שאני כה אוהב הולכים את הדרך ברגל.

ואני בלי כוונה,שוטח את סיפורי,זכרונותיי ואת עברי לפניי. נותן לה לראות לתוך עברי,לתוכי.

מספר חלק מהסיפורים הקטנים האלה שמרכיבים אותי.

את פה היה פעם פרדס -ומצביע על בית או על שדה ריק מעצים.

תוך כדי זה שאני מחזיק בידיה בעדינות,בחיבוק קטן.

וצעדנו מתואמים בחיוכים עדינים כמו הדבר הטבעי ביותר שקיים בין שני אנשים,צעדים מתאומים,ימין וימין שמאל ושמאל.

צוחק בלב,כי במסדרים שלנו בבסיס זה אף פעם לא מגיע בכזו טבעיות.

ממשיכים בטיול,שבתחילתו ואחריתו במקומות שאנחנו צריכים להגיע אליהם, ואמצעם הוא עבר שלם של תקופות חיים קצרות באדם כה צעיר,והדבר גורם לי לחוש כה זקן,להיות מסוגל לומר-הנה פה לפני 14 שנה נדרסה הכלבה שלנו,טפי היה שמה.

ופה פעם גר הדוד והדודה,וכאן היה גן משחקים גדול עם מגלשות,וכל מה שרואים זה שטח עם שאריות של מדורות.

היא מחבקת,מנשקת,עושה לי כל כך טוב בלב שזה מדהים אותי.

הנה אפילו בעת שכתבתי את המילים האחרונות היא נשקה לי בחיוך,לא מודעת לנכתב פה.

מספר לה על הטיול אופניים שהייתי עושה במושב ,מקצה אחד לשני,איך חשבתי שהמרחקים ההם היו נצחיים ממבטו של ילד בן 7 וכיום הם בדיוק מעבר לעיקול הכביש שמולנו.

 אני מוצא שלווה בטיולים האלה,אני חושב שנהפוך את זה להרגל:)