*קובי אפללו-מה שהלב בחר*

14 שעות,זה 840 דקות או 50400 שניות. כל זאת לחלק לשתיים.

תלוי איך אדם רוצה למדוד את הזמן הזה.

ב840 דקות האלה אפשר לראות כמעט את כל תנאי השטח שקיימים בישראל,מחולות הים והים המתוק הצמוד אליהם ואל ההרים והגבעות שבתחילה יבשים וצמאים למים וככל שמצפינים מוסיפים ירוק לתלבושתם והאוויר נעשה פחות לח.

הישבן מקבל את צורת המושב והבחור/ה שלידך כבר נעשה מוכר מידי ואתה מתחיל לפחד שתזהה אותו שנים אחרי הנסיעה הזאת, ולא בגלל שהוא נעשה לחברך הטוב ביותר.

ההערים המוכרות מתחלפות בנופים אחרים, טבעיים יותר כמו תל והר שראית בסיור זה או אחר.

תל אביב ונתניה עוברים בחלף ,הנה הארובות של חדרה מזדקרות וצורבות בעיניים,כמו דוקרות לכיוון השמיים בזיהומן.

עמודי החשמל והתאורה חולפים מהר והבתים אף גם הנה אום אל פאחם ובתיו המשונים (איך אומרים? בנייה ערבית?:) ) ובין עצימת עיניים ולרגע פקיחתן הבא עוברים הרים ועיירות שלמות.

והנה עפולה שעצם ההגעה אליה מבטאת את חצי הדרך,החיוך עולה /יורד בהתאם לכיוון הנסיעה צפון /דרום . אם לדרום זה טוב הרי זוהי הפסקה ויש זמן להשתין בשירותים המוזרים האלה שבתשלום מעבר לקיוסק של אידל פידל.

הפסקה מסתיימת תוך עשר דקות וממשיכים צפונה עוברים צמתים ומקומות שעדיין לא נצרבו במקום,אבל הנה אני מזהה לבסוף את את ראש פינה וחצור הגלילית.

אלוהים לוקח שנים להגיע למקומות הללו. ועדיין נותרה עוד תחנה אחת ועוד אטובוס נוסף לתחנה הסופית.

איך אני מזהה את המקום? לפי ההרים שמסביב לפי מזג האוויר ולפי השביזות שבמקום,הנה הגדר האחרונה שתראה עוד בצד שלך .

מעכשיו אלו יהיו גדרות של מדינה אחרת.

ככה זה כשאתה משרת בסוריה.

מה שלא עושים בשביל לחייך קצת ולנשום אוויר שונה.

נכון שביקשתי לשרת בצפון אבל למה דווקא בסוריה?