בבוקר שלישי נסענו לגריסה במסגרת הצבא,להיפטר מכל המסמכים שאנשים עצלנים מכדי לעשות משהו איתם.

אחרי יום קשה של העמסת הרבה ארגזי נייר וסתם לסבול מהמפקד הישיר שלי נפרדנו לשתי מכוניות.

אני במשאית עם ולדימיר והם...הם כבר בדרך לבסיס.

עצרנו בדרך להתרענן בתחנה של דודות (אגודה למען החייל-אוכל ומשקה חינם לחיילים) ואחרי שישבנו שם קצת זמן,

ביקשתי מאחת האימהות שמתנדבות שם טובה קטנה,שבעבורי הייתה שיא של געגוע.

שתחתוך לי מלפפון כמו היפה שלי מכינה לי בארוחות,חתוך לפרוסות עגולות עם שמן זית,מלח ופלפל שחור גרוס דק.

היא הסכימה ואני נותרתי בלי יכולתי לבטא את התודה שחשתי באותם רגעים.

היא נתנה את המלפפון בקערונת קטנה, ואני חייכתי אליה יודע שעשתה לי את היום.

לקחתי את הקערה בעדינות ובגעגוע כמו שעושים לאוצר שחזר הביתה.

ובאותם רגעים ובין כל ביס שנתתי באחת הפרוסות האלה של געגוע טהור.

נצבט לי הלב,וקלטתי כמה זה חסר לי,כמה היא וביתי חסרים לי בתקופה הזאת בחיי.

מהסוג שתופס אותך חזק בלב ומייסר ומענג בו זמנית.

כי אנחנו אוהבים לסבול געגועים ולדעת שעוד מעט זה יגמר בדרכנו הביתה.

כשעלינו לאוטובוס לא יכולתי להתאפק,שלחתי לה הודעה שתדע כמה אני מתגעגע אליה.