הראש עובד קצת אחרת בשנתיים האחרונות

המחשבות מסתדרות בצורה שונה,לומדים להכיר את עצמנו על ידי התבוננות ב'לבד' הזה .

אני מוצא את עצמי כבר חודשים בלי צורך לשבת ולכתוב,דבר שמטריד ומעודד בו זמנית.

מצד אחד זה חסר,העניין הזה להתיישב ולתת למחשבות לדהור יחד עם צלילי המקלדת והאויות הרצות על המסך בזמן שהעיניים מאבדות ממיקודן.

אני כבר שנה ו5 חודשים משרת בצה"ל, מאז שהתגייסתי רציתי להיות קצין.

לנסות לעלות את רמת הכבוד שמגיעה לקצין כאדם בפני עצמו על ידי כך שאהיה אחד מצויין.

ובחודשים האחרונים,מתחילת שירותי באוגדה אני תוהה מידי יום ויומו האם זה מה שאני רוצה כעת,ולומר את האמת המוטיבציה ברצפה ככל שאני נכסף לקצינים כאן באוגדה.

אני מתאכזב כל פעם מחדש על כך שאנשים יכולים להיות אחלה אנשים לשבת איתם על קולה ופיצה ,אבל חסרי כל יכולת פיקודית או היגיון בריא בסדר פעולות.

זה מבטל את הרצון להיות לקצין,לשמחתי מידי פעם אני נופל בשיחה עם אנשים טובים שמעלים את המוטיבציה ומחזקים את הרוח בדברים נכונים.*

*

*

אני מביט על המילים,הן התחושות שלי,אחת לאחת ועדיין אני מביט על 5 שורות המסכנות הללו ומתבאס מכך שכל זה יצא מהתחושות שלי.

אין דבר יותר מצער מאשר לגלות שלא כל המחשבות יצאו אל הדף,מה קרה ליכולת לבטא את הרגשות באריכות.

אולי ככה זה כשאומרים לך שאתה חופר יותר מידי.

השתיקה מגיעה למקומות הלא צפויים.