זה קרה בתחילת האימון

לא ידעתי אם זאת הזיעה שלי או של חבר שעפה על פניי ופגעה בגופי

זה פשוט פגע,חשבתי רגוע עם הפגיעה ההיא,כמו שעם הכאב של האימון אני חש חזק יותר

אילו הייתי תוכנה הייתי אומר שאני משתדרג באותו רגע,הישרתי מבט אל השמיים,היה ברק,כל העולם נראה כמו היה לרגע אור עצום,חבריי לקבוצה הסתכלו גם הם,קצת בפליאה,אחרי הכל אין רעם אחרי הברק ההוא.

ממשיכים לרוץ,זה כבר הק"מ השני שאנחנו רצנו,הרגליים כואבות,הריאות שורפות מכאב,עצם המחשבה להמשיך כואבת כמו הייתה אגרוף בצלעות

ואני חש שוב את הטיפטוף ההוא,מביט שוב למעלה,בזהירות כדי שלא אפול בירידה התלולה,

ברק שוב,ואני רואה את הטיפות נוחתות עליי כמו להוציא ממני את הרעל שבזיעה,רעל שצברתי על ידי רגשות מלא כעס ושנאה לאנשים,הזיעה הייתה כמו השיריון של השנאה,והטיפטוף ההוא מוריד ממני את היריעה הזאת של רעל נוזלי מגופי,אני נספג מים לא משנה לי ההעובדה שאני רטוב יותר ממה שהייתי כבר מהזיעה.

ממשיכים לרוץ,יש אגם קטן לפנינו,אסא מריץ אותנו,אחרי כל המרחק שעברנו ועם האלנוקות שסחבנו

איש לא מתלונן,רצים כמו מטורפים למים,לאיש לא איכפת מהליכולך כולם צועקים את הארנגיה שהמים הביאו להם ועושים שוב הקפות סביב הסטיק לייט שהיו המטרות שלנו. מסתדרים בטורים,מלאים במיי גשמים שהיו באגם,רצים שוב,ושוב,ושוב.

ירדה ממני כל תחושת עייפות,כמו היו אלה מי קסמים שמורידים צער,גיל,וכאב.

אני מבין סוף סוף למה מתכוונים כשמדברים על רעות שכזאת בצבא,ביחידה שלך.

אין נראה לי דבר המשתווה לכך,אין תחושה שווה יותר חזקה בתחום הזה של שייכות לקבוצה מלבד קבוצה מגובשת שתומכת אחד בשני,החזק בחלש,עידוד בלי הפסקה ,סבל משותף מקרב לבבות אדם.

גופי מבקש לנוח אבל ליבי אומר תודה

אסא,אתה מלך