|
קטעים בקטגוריה: .
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
שתיקה
אני אחרי שבת,תוהה מה קורה אצלי בראש.
מה השתנה אצלי בראש שהתחלתי להרהר תוך כדי ישיבה/מקלחת מה המניע למעשים שלי,ממתי אני פונה לעצמי בצורה כזו ישירה? תמיד זה היה הבנה בדיעבד,שהחושים הנחו אותי למעשה.
כמו אתמול למשל,כשישבתי בחדר אוכל בבסיס,וד' עשתה לי שלום תהיתי לעצמי על מהות היחסים האלה,שבעבר רדפתי אחריה,סוג של חיפשתי יותר מידי את חברתה.ועכשיו בחדר אוכל חשבתי לעצמי על כך שגם היא יכלה להחזיר תשובה להודעה אם היה לה מתחשק לדבר,וחשבתי לעצמי למה לטרוח אפילו להגיד לה להתראות כשאלך,הרהרתי בכך מספר דקות תוך כדי אכילה,ואז החלטתי לנסות בכל מקרה,לראות מה יקרה,וכמובן כשפניתי ואמרתי שלום,לא שמה לב. צפוי משהו.
*כשאת נוגעת בי*
אני תוהה למה כל-כך הציק לי כשראיתי שליפה שלי יד טבעת עם חיקוי יהלום על ידה,אני אדם משונה בעיניי עצמי - חסרה לי היכולת להבין את הרגשות שלי,לגביה,לגבי עצמי,לגבי עולמי.
לפעמים נדמה לי שכל עולמי מבוסס על הבנות ותובנות קטנות שמרכיבות את התחושות,את מה שאחרים יקראו לו רגשות.
אי היכולת הזו להסביר לה מה אני חש בעצם מלבד הסבר הלא חד הזה שהולך פשוט כך - כשאת בזרועותיי אני רגוע יותר,הדאגות קטנות יותר,אני בטוח יותר ברצונות שלי ובצדקת הדרך,בתחושה שיש צורך בבגרות והבנה של הדבר לעומק גדול יותר מסתם להביט בו ולהגיב.
אני לומד את ערכה של השתיקה מחדש.
דבר שרוב הילדים לומדים כבר בבית הספר,אני לומד דרך החיים ,ואולי בעצם לא עזבתי כלל את בית הספר,רק עברתי למורים אחרים.
זה להביט בבן אדם בחדר,ולשתוק לחשוב. כשיוצא משהו - הוא כבר יוצא עם אמירה אמיתית ולא סתם תגובה.
אולי מתוך כחלק מזה לא חזרתי לכאן כל כך הרבה זמן,אל הכתיבה.
אני מרגיש מסורבל,אבוד קצת במסגרת טיולי האצבעות על המקלדת הרכה הזו של המחשב. המחשבות מתנופפות לכל עבר - מושכות אותי למשפטים וחצי מחשבות לא סדורים.
*רוכבים בשמש- ישנים בדרך*
השחרור מתקרב,הלימודים והעבודה ובעצם המסלול של מרוץ העכברים יחל עבורי,אלא אם אעשה ממנו משהו אחר.
ניגשתי לאתרים,חיפשתי לימודים ומשום מה הדבר הראשון שקפץ לראשי היה לימודי גרמנית ויידיש. ואחרי זה מקצוע. אולי כחלק מזה שאני רוצה לטייל קודם.
במהלך השבת האחרונה,בין תפילה ומשמרת קראתי קצת מהירושה שלי כישראלי,כאדם הרוצה להיות עברי ציוני.
יש בי פליאה בקריאה שם, מאותם גדולי אומה גדולה שהקימו את ביתי,את מדינתי, את נחלת האבות השיבו.
*זמנך עבר* יש משהו בשירות הזה כאן,בצפון כשאתה נחשף מידי יום לראיית הערבים אותנו כעם,כאומה כובשת . וככל שאני נתקל בזה אני מתחזק בדעותיי כאיש ימין,אין לוותר על אדמתנו,ירושתנו בעבור נזיד העדשים הערבי.
המרוץ אחר האושר:
1.ההבנה כי גם חוסר עשיה כמוה כהחלטה - לא תחליט לצאת אז תתקע במקום.
2. כשרע במקום אפשר או לשנות אותו או להשתנות,או להחליף את המקום. אף אחד מהאפשרויות לא קלה אבל הן הכרחיות.
3.התחלת בחיוך וניסית לשמור עליו- כנראה גם תצליח.
| |
 עוד חמל
השעה כבר 17:26 כל רמת הגולן מלאה בערפילים,בחרמון יש שלג ויש לי דחף לטפס עד לשם ברגל ולהנות מהיופי הזה,מהקור שמצפה לחמם לי את הנשמה.
אני משתוקק כבר לנקות את עצמי מריח המדים.
יש בי קצת עצבות על זה שאני תקוע כאן,וחסרה לי המצלמה והאישה שאני אוהב (שאגב ב27.12 אנחנו נחגוג בס"ד שנה מאושרת יחדיו).
אני מתגעגע לחברים שלי ,ולאלה שלא מתקשרים בכלל או מספיק,כמו SM היקרה ודרצו'ק שאני מתגעגע לשוחח איתן אבל מרגיש שיש משהו ביחסים שלי עם האוהבתי שהקטין את כל השיח שלי עם נשים.
יהיה בסדר ברגע שירד השלג והמצלמה תהיה ביד.
ומי יודע אולי מחר אצא הביתה ואראה את פסגת החרמון (שלשם שינוי לא תהיה עטופה בשמיכת הערפל) ואצלם את היופי הזה.
אבל מי יודע,אחרי הכל כשמוקפים באנשים טובים הכל עובר בצורה קלה יותר
מתגעגע,אוהב.
ומת כבר לצלם
סבא
נ.ב
יש למישהו מושג למה זה מרגיש כל כך משונה? לכתוב מספר עלוב של שורות ולהרגיש שיותר מזה לא אצליח להוציא עכשיו?
וזה אחרי שפעם יכולתי לנקז הכל במילה הכתובה כאן.
מה השתנה בי?
| |
עוד יום בפיקוד
זהו יום נוסף שעבר בפיקוד,מזג אוויר נעים,כמעט כמו של אביב מתוק.
סיימתי ריצה קשה ותפילה,נותרתי מרוקן מלבד הגעגועים שזורמים בקרקעית הלב.
ניגשתי למטבח בחשק עז לארוחה כלשהי,והכנתי לעצמי שתי חביתות ושני מלפפונים.אחד פרוס פרוסות פרוסות כמו שאהובתי מכינה לי ,רק בלי אותו טעם ממכר ואהוב.
ומלפפון שני, שלם כמו גזר שמזכיר לי את באגס באני.והחביתות,כמו שתמיד אני מכין בפיקוד דומות לפנקייק וכולם מחמיאים לי עליהן.
אכלתי, דמעה קטנה של געגוע חמקה מהלב מן העין .
שבעתי רק מרוב הגעגועים שהיו במלפפון
| |
בארכה
תמיד אמרו לי שהצבא משנה הכל,חברויותאנשים,הרגלים ותוכניות.
מי שאמר לי את זה צדק לחלוטין,הכל השתנה בסופו של דבר.
אבל לפחות מידי פעם אני זוכה לנחמה של מקרה זה או אחר של שגרה ישנה,של הרגל טוב מלפני הצבא.
כמו היום שיצא לי לשבת בשווארמה עם חבר,דבר שלא עשיתי מאז שעזבתי את חיל האוויר בערך.
במהלך השיחה עלה העניין של הנשק האישי,הוא שאל למה אני לא לוקח אותו הביתה איתי.
חשבתי לעצמי קצת והדבר היחד שעלה לי בראש שנשק זה כמו קונדום,במקרה הצורך רוב הסיכויים שהוא יגן עלייך אבל בסופו של דבר, תמיד תעדיף להיות בלי.
אני מסיים את השבוע הזה בתחושה נחמדה ביותר, כנראה בזכות זה שלא הייתי בכלל בבסיס אלא רק בנסיעות.
שמרו על עצמם,אתם חשובים מכדי ליפול בקטנות
|
נכתב על ידי
סבא איוב השוטה התלוי הפוך
,
13/6/2008 01:35
בקטגוריות בלילה...., בתחושה של חורף, דברים טובים שבאים בהפתעה, דברים מן העבר שרודפים אותי, חוכמה אישית, חומר למחשבה&catdesc=אימרה שאומרת הכל, יהיה טוב..., יום טוב, כנות יתרה, כשהעבר מוכיח שהוא עדיין רלוונטי, כשיש צורך להגיד משהו, מאושר, מושבה זה טוב&catdesc=בשר זה נהדר:), מחשבות, מצחיק לי, משעשע, סתם יומן, אופטימי
הצג תגובות
הוסף תגובה
הוסף הפניה
קישור ישיר
שתף
המלץ
הצע ציטוט
|
חזרה לשגרה אחרת מופת 08
חלפו ותמו להם ארבעה חודשים מהחיים שלי.
עם הרבה בעיות עיניים וחוויות שונות כמו נקיעות חוזרות של הקרסול.
54 ל45 והרבה ימים שטופי שמש שתוך כדי גם מקפיאים את הנשמה.
זמן קצר להפליא להכשרה שיש לה כל כך הרבה משמעות.
ולחשוב שעיקר אהבה שלי לקורס התבטאה ברגע שסיימתי אותו.
בחיבוקי פרידה מאנשים
| |
יום ג'
אני מנסה לנשום בין לבין כל הדברים שעליי לעשות מידי יום.
לנקות את הנשק,להתפלל כמו שצריך וראוי,לישון 6 שעות אמיתיות ולא 5 שעות שאחרי כבר יומיים מותירות אותך גמור לחלוטין ברוב שעות היממה.
לסיים את הלימודים בהספק גבוה,לראות שהתוצאות שלי לא גבוהות כמו שאני יכול לתת,כי אני מכיר את עצמי ויודע שאני פרודקטיבי להפליא ברגע שיש לי את התנאים והכוחות הנכונים.
אני יודע שהתנאים שלא לא רעים בכלל,אבל משהו לא מסתדר כי עובדה שאני לא מגיע למקסימום שאני יכול,תוהה איפה אני יכול לשפר את ההישגים שלי למול מה שיש לי.
השיעמום דואג למתוח כל רגע והעומס מקצר כל שעה.
ונותרים בלא כל יכולת להתנגד.
יש לי את רגעי השלווה האלה שאני תופס לעצמי,כשאני בזמן שמירה או במיטה מחכה לאחים ואון שלאף שירדימו אותי בקסם.
שבהם אני סוף סוף חושב בשביל עצמי ומהרהר בדברים הקשורים לבית,למיטה,לתחביבים שלי,למוסיקה שלי,למצלמה היפייפיה שלי,לחברים שלי שלא ראיתי כבר חודשים כמו שצריך.
אפילו יוצא להרהר באנשים בחיי שהיו ואינם עוד בחיי.
מאין חשבון נפש שקורה רק בפרקים של עצירה מלימודים,מטלות ובשירותים ובמקלחות.
כן אני חושב על אנשים בחיי בשירותים ובמקלחת,זה מראה אני מניח כמה מעט זמן "עצמי" יש לי .
ועדיין עם כל העומס הזה,שגורם לי להיות תשוש חצי מהזמן עם לא רובו המוחלט.
כשנשאלתי האם אני מעדיף לצאת את השבת ולהיות עם החברה היפה שלי להעביר את הדירה ,או ולצאת בחמישי ולחזור בשישי בבוקר,לא יכולתי לדמיין תשובה אחרת מלבד זאת שתבטא את זה שאני רוצה להיות איתה ,בחמישי שישי ולהיות עם החברים שלי בשישי שבת,לסגור איתם.
משפחה קטנה עם דודים קרובים,אחים,ואפילו קרובים שהיית רוצה לשכוח שקיימים,שעדיין אוהבים -כי הם משפחה.
אז טוב לי כעת,שאני נח קצת,במיטה שלי בבית,מחכה למחר לסיור שלנו בירושלים,לראות את החברים ,ועדיין להנות מכל העולמות.
לא בדיוק כמו שהייתי,קצת שונה.
נאלץ להתבגר בגלל ההכרה בדרישות התפקיד שאני אגיע אליו בסוף הקורס,מנסה למצוא מקומות תמימים שוב בחיי,למען השפיות שלי.
אבל ככה זה כשמבקשים אחריות,צריכים להתמודד איתה.
רק רציתי לומר משהו,שתדעו מה בערך עובר עליי,בלא לפלוט יותר מידי.
רק רציתי לומר שאני מתגעגע לכאן.
|
נכתב על ידי
סבא איוב השוטה התלוי הפוך
,
3/2/2008 18:14
בקטגוריות ירושלים שלי, יותר טוב, יהיה טוב..., כשיש צורך להגיד משהו, ללכת לאיבוד, מבולבל, מחשבות, מסע, מרגיש משונה, סתם יומן, צבא, צבא, שחרור קיטור
הצג תגובות
הוסף תגובה
הוסף הפניה
קישור ישיר
שתף
המלץ
הצע ציטוט
תגובה אחרונה של s.m ב-22/2/2008 01:36
|
דפים:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
סבא איוב השוטה התלוי הפוך
