*אדם יודע. מילים: סגן רמי זוסמן ז"ל, לחן וביצוע: דוד לביא*
אנחנו הולכים לטקסים מידי שנה, מאזינים לסיפורים, מנסים לנחש איזה אישיות הייתה לאותם גיבורים שנפלו בשבילנו, עבורנו.

לנסות לנחש איך בוודאי היה נשמע, ואיך היה בחייו, האם היה צוחק, האם היה מופנם, ואולי עוקצני ומר?
והאם כשהיה חוזר הביתה , היו רצים אליו אישתו וילדיו?
או שבכלל היה רק בן 19 שלא הספיק לשאת את אהובת נעוריו?

או שמא היה חייל בודד, שעלה לארץ בלי משפחה, יתום מהשואה ואומץ על ידיי מולדת הלבושה כחול לבן ובניה?

מנסים, מחפשים, כואבים ובוכים את מותם, את סופו של סיפורם.

ואם נתאמץ מספיק חזק, אולי נוכל לעלות באוב את סיפורם האישי, את מילותיהם ואת השירים שהתנגנו בליבם לפני שנפרדו מאיתנו בלית ברירה.

עוד מעט נהפוך לשיר

ואלה שלא עובד להם

http://www.youtube.com/watch?v=OwPq8r3XyzI&list=PL5D8BE9276311EF74

השעה כבר 17:26 כל רמת הגולן מלאה בערפילים,בחרמון יש שלג ויש לי דחף לטפס עד לשם ברגל ולהנות מהיופי הזה,מהקור שמצפה לחמם לי את הנשמה.

אני משתוקק כבר לנקות את עצמי מריח המדים.

יש בי קצת עצבות על זה שאני תקוע כאן,וחסרה לי המצלמה והאישה שאני אוהב (שאגב ב27.12 אנחנו נחגוג בס"ד שנה מאושרת יחדיו).

אני מתגעגע לחברים שלי ,ולאלה שלא מתקשרים בכלל או מספיק,כמו SM היקרה ודרצו'ק שאני מתגעגע לשוחח איתן אבל מרגיש שיש משהו ביחסים שלי עם האוהבתי שהקטין את כל השיח שלי עם נשים.

יהיה בסדר ברגע שירד השלג והמצלמה תהיה ביד.

ומי יודע אולי מחר אצא הביתה ואראה את פסגת החרמון  (שלשם שינוי לא תהיה עטופה בשמיכת הערפל) ואצלם את היופי הזה.

אבל מי יודע,אחרי הכל כשמוקפים באנשים טובים הכל עובר בצורה קלה יותר

מתגעגע,אוהב.

ומת כבר לצלם

סבא

נ.ב

יש למישהו מושג למה זה מרגיש כל כך משונה? לכתוב מספר עלוב של שורות ולהרגיש שיותר מזה לא אצליח להוציא עכשיו?

וזה אחרי שפעם יכולתי לנקז הכל במילה הכתובה כאן.

מה השתנה בי?

23.10.08
בעקבות SMS של שירלי,לגבי -הפז"מהולדת שלי.
זה מעניין להשוות את עצמך לעבר שלך,לראות מה היית אז בעיני עצמך ומה אתה היום
ובצורה גסה זה להודות בפני עצמך,שבשנת 2007 בטירונות חשבת כל הזמן עם הזין  ואם זה להביט בעצמך במראה ולראות אדם שהחיוך שלו בעל כמה קמטים של מחשבות,עם לב שרוב האנשים יגידו שהוא טוב ומשהו שגורם לזרים לחייך אלייך ולהתחבר בקלות איתם.
כמו ברכבת והשיחות נפש שמשתרעות לאורך שעות בפתיחות יוצאת מגדר הרגל,לאור העובדה שמעולם לא פגשת את אותם אנשים.
אחרי תקופה ארוכה שבה לא הבנתי את טיב השינויים לבסוף,מתחילים להבין שהיפה שלי צדקה כשאמרה שזה לא ראוי ולא הגיוני.
מתחילים קצת להבין שיש דברים שאמורים באופן אוטומטי להתיישב בראש כשאתה מביט במראה ואומר-אני כאן ליחסים ארוכי טווח ולא לסטוץ עלוב או כמה לילות רטובים מזיעה של פריקת חסכים
אני לא יודע מה אעשה בלעדיה.
אני זוכר שבמהלך אחת השבתות שלנו,אני והיא ראינו קונג פו פנדה,והיא סיפרה שהרבה זמן אם בכל לא ראתה אותי כל כך מחייך,והיא צדקה,ואני רוצה לחייך איתה עד הקץ שיבוא בעתיד.
היא עוזרת לי להיות מאושר,והנסיעות מעלות בי הירהורים .

ב20.10 שבשנת 1987 נולדתי,אם אני זוכר נכון היה זה יום שלישי,השעה לא ידועה ולא משנת יותר מידי כיום,אחרי 21 שנה .
את יום הולדתי ה21 העברתי בבסיס,כעוד יום רגיל לחלוטין מלבד מידי פעם קפיצה של "מה,יש לך יום הולדת היום? מזל טוב "
בלי להודיע מראש,עם הפתעות נעימות ולא נעימות.
אבל מה איכפת לי? הרי רקדתי עם ספרי תורה במשך שעות במהלך החג,ואני מתאמץ יותר בלנקות את הראש מהדאגות,שמעתי שזה בריא ללב האוהב,ולחיוך.
השעה 2034, אני ברחובות,אחרי שיצאתי מהאוגדה ב1617 דקות. עצרנו לדקותיים,ואני רואה זוג חמוד,הוא כפיל של אורי זרמושקה והיא איזה בלונדינית לא מזכירה שכזו.
ואני תוהה על הבחור שסיפר שבקרוב ישתחרר ואני מאושר בשבילו.
מקווה שגם הוא ימצא לו איזה אישה טובה,שתחייך אותו קצת,את הקול העדין והחביב שלו,את אלף התכונות הראויות של חבר שלו.
רכבת מכיוון אשקלון הרגע עצרה מצד ימין שלי,ואישה מבוגרת לבנת שיער הביטה אליי,והמחשבה שעלתה בי הייתה ,האם לעשות לה שלום או שמא לא תקבל זאת בברכה.
לא משנה,כבר עבר הזמן.
מגיעים הביתה,שעה לפני מה שחשבתי,הרווחתי וזכיתי.
תודה לאל על הנסים הקטנים שכל יום ויום הם מנת חלקי.
תודה

אני מעביר את המחשבות שלי לכיוון הצבא,לבסיס שלי.
למקרה מרפי שלי,שבדיוק ביום שבו אני מתחיל טופס 55 ומעלה את בקשה,אמיר מספר לי שבקרוב -משהו כמו שבועיים אני אמור להתחיל לעבוד -כמו שרציתי כל הזמן הזה.

מצוקת המים בישראל הפכה כבר מזמן להיות ממשית ומשמעותית ,אבל רק עכשיו פותחים עיניים,שונא כשאנשים לא חושבים לפרק זמן ארוך אלא רק לטווח קצר.

וכעת כל האיזור יסבול בגלל זה שנים .

אין לי יותר מידי מה להרחיב מעבר לזה.

היה צפוי,התעלמו,לא עשו מספיק,כולנו נסבול .

אופטימי משהו,אני יודע אבל זה קשה מידי מכדי להישאר מחוייך לגבי זה.

דבר נוסף שמטריד אותי הוא שאני מביט בתמונות שצילמתי מלפני חודשים,שנה ויותר אפילו ואני כבר לא רואה בהן הצלחה גבוהה כמו בעבר.

אולי זה התבגרות ,אולי כחלק מהכרה שיש לי המון לפתח בעצמי מבחינת יכולת צילום וכישרון.

אבל כרגע אני מאוכזב מעצמי שלא הגעתי לרמות מסויימות שאני שואף אליהן.

חבל לי על כך.

אני מתנחם בעובדה שיש לי אישה שאני אוהב בכל ליבי,אבל לצערי זה לא מבטל את הצורך הנפשי שלי,לצלם,לכתוב.

חסרים לי התחביבים שלי והאנשים שהייתי מסתובב איתם.

כנראה שהייתי זקוק לשעות הקשות האלה בשביל לחשוב על הדברים הללו.