מידי יום ויומו אני נתקל במצבים בהם אני נדרש לשנות, להשפיע.

כמו לנקוט עמדה לגבי עשיית שקית זבל או בכלל להביאו אל הפח.

תמיד כשמדברים על זמן במשל, משתמשים בו כמים/נהר.

והיום עלה בדעתי שכך זה גם היכולת להשפיע.

כשאדם עושה משהו פעם אחת , ההשפעה שלו נמוכה יחסית (אלא אם הדבר מעורר גלים) דומה לעלה שצף במים.

צף ,מפריע לחלק העליון לנוע ומחייב אותם לסטות בזמן שהוא עצמו נסחף הלאה.

ואילו כשאדם מתמיד,מתעקש להשפיע בכל כוחו זה כמו להיות אבן ששקעה במים,מכריחה אותם לנוע בנתיב שהיא מחייבת אותם.

וככה דברים נעים במסלול אחר.

ואם אשקיע מספיק מעצמי אולי אחרים גם יבינו,בתחילה ימנעו מלכלכך,אחרי כן אף יאספו בעצמם.

ומי יודע אולי בזכות מעשים שאעשה והתמדה הילדים שלי יקבלו עולם יותר טוב מאשר היה יכול להיות בלי מעשה זה

(מחשבות לגבי למה חייב להיות ראשון בחבורה שיעשה צעד בעל חשיבות ,כמו להותיר חלקת חוף נקיה יותר מכפי שקיבלתי אותה)

גילוי נאות להסבר המחשבות

(את ל"ג בעומר עשינו יחד,אני והיפה שלי,וחבריה בפלמחים,אוהלים זה טוב ליהודים,ושקיות זבל מלאות וחוף נקי אף יותר)

זה לקום בשעה סבירה ולא בשלוש שעות לפני הבוקר השפוי -5:30.

זה לחייך ולחפש תירוץ לקום מהמיטה בהקדם,כזה שהוא לא -צריך לאכול עוד מעט מכוחו של הרגל נרכש.

סיימתי שלב מסויים בשירות ואפילו קיבלתי סיכה בסופו (אני יודע שאומרים שהגודל זה לא מה שקובע אבל גאד היא פיצפונת!)

תחושה אחרת של השינה ואיך שהימים מתפרסים.

ישנם דברים להספיק אבל בלי כפייה עליי ולכן הדבר נעשה למעניין וחשוב יותר.

אפילו לחשוב,לנשום ,לדמיין ולצלם יש לי זמן.

כמה התגעגעתי לזה.

מחר דברים חדשים יקרו עבורי.

וכמו בכל פעם שמסיימים שלב בחיים,עם הסיום של אותו השלב מתחיל שלב אחר- חדש וכנראה שמרתק יותר ומאתגר יותר.

אני אחרי שבת של חטא עצמי שבזכות זה אני מבין את הרווח שבשבת אמיתית.

מכין את עצמי לקראת מחר והשיבוץ האפשרי.

השנה שלא כמו שבשנה שעברה חגגתי את החג עם המשפחה הקרובה.

איזה הפתעה נעימה עבורי.

להנות כל כך מסדר הפסח הקטן שלנו,בגרעין המתוק שלנו.

חג שמח לכולכם:)

אני חוזר הביתה לשבת,לחוש אחרת,לנשום אוויר שונה.

להתרכבל בזמן שונה ועולם שונה כך נדמה,עולם בלי מדים ופקודות,אלא חיבוקים ונשיקות,וכנראה מאוד,בלי הבגדים המפריעים:)

אנחנו נרדמים בחיבוק,אני אפילו קצת נוחר "בגלל שהצטננת"י היא אומרת.

קמים למועד חשוב,אזכרה לסבי המנוח.

אבי בוחר לנסוע לבית הכנסת לארגן את הקידוש ואני והיפה הזאת שאני כה אוהב הולכים את הדרך ברגל.

ואני בלי כוונה,שוטח את סיפורי,זכרונותיי ואת עברי לפניי. נותן לה לראות לתוך עברי,לתוכי.

מספר חלק מהסיפורים הקטנים האלה שמרכיבים אותי.

את פה היה פעם פרדס -ומצביע על בית או על שדה ריק מעצים.

תוך כדי זה שאני מחזיק בידיה בעדינות,בחיבוק קטן.

וצעדנו מתואמים בחיוכים עדינים כמו הדבר הטבעי ביותר שקיים בין שני אנשים,צעדים מתאומים,ימין וימין שמאל ושמאל.

צוחק בלב,כי במסדרים שלנו בבסיס זה אף פעם לא מגיע בכזו טבעיות.

ממשיכים בטיול,שבתחילתו ואחריתו במקומות שאנחנו צריכים להגיע אליהם, ואמצעם הוא עבר שלם של תקופות חיים קצרות באדם כה צעיר,והדבר גורם לי לחוש כה זקן,להיות מסוגל לומר-הנה פה לפני 14 שנה נדרסה הכלבה שלנו,טפי היה שמה.

ופה פעם גר הדוד והדודה,וכאן היה גן משחקים גדול עם מגלשות,וכל מה שרואים זה שטח עם שאריות של מדורות.

היא מחבקת,מנשקת,עושה לי כל כך טוב בלב שזה מדהים אותי.

הנה אפילו בעת שכתבתי את המילים האחרונות היא נשקה לי בחיוך,לא מודעת לנכתב פה.

מספר לה על הטיול אופניים שהייתי עושה במושב ,מקצה אחד לשני,איך חשבתי שהמרחקים ההם היו נצחיים ממבטו של ילד בן 7 וכיום הם בדיוק מעבר לעיקול הכביש שמולנו.

 אני מוצא שלווה בטיולים האלה,אני חושב שנהפוך את זה להרגל:)