עוד שבת נוספת שנאלצתי לתת לצבא.

לא אחד התענוגות הגדולים אני חייב לציין.

במיוחד כשציפיתי למנוחה השבת ולשמור אותה כראוי וה-ע מפקד שמתקשר בלי להתחשב בכלל בשביל משימות מטופשות.

בסופה של השבת יצאתי זועם על השטויות שנאלצים לעשות בגלל מפקדים,ועם קצת נחת בגלל החברה המתוקה שלי.

אני מקווה להחזיר עטרה לישונה לגבי הכתיבה,עמכם הסליחה לגבי זה.

נושא ה"שלום" עם סוריה ומשא המתן מדיר שינה מעיניי, אני מצטער לומר אתזה אבל לראשונה אני לא מעוניין בשלום עם מדינה מסויימת.

לפחות ברמה של מתן שטחים ישראליים לשונאינו.

יהיה בסדר,לא?

לא לעיתים קרובות יוצא לי לשבת מול מחשב -מחובר שיהיה לי זמן לחשוב ולכתוב.

היו לי מספר פוסטים שנותרו במחברת ובקרוב אוציא אותם אל הדף הבלוגי.

*אין לי ארץ אחרת*

אני מודאג לאחרונה יותר ויותר,בגלל הרעיונות המטורפים של אולמרט לוותר על הגולן בתמורה לשלום שמקביל לתת לחתול לשמור על השמנת ולגנב את המפתח לכספת.

אין לי אמון במערכת הממשלתית שלנו, דבר שהוא הכרחי עבור כל אחד שמתכוון להמשיך לחיות במדינה שלנו.

ראש ממשלה שכל חדש שמו נקשר בקשר הדוק יותר לפרשיות שונות ומשונות.

שרים שערכים בסיסיים נראים כחסרים לחלוטין להם.

זה קשה לי,בגלל אותה אהבה בסיסית שאני מלא בה אל האדמה ואל מה שמתקיים כאן.

עם החודשים קשה לחזור ולחלוק את המחשבות כאן,בכתיבה אחרי שמתרגלים לשמור את המחשבות לרמה בסיסית ולא לרמת ההגיגים, האמירה והסיפור.

במהלך הנסיעה היום לעבר הבסיס הרהרתי במה שאולמרט מנסה לעשות,או לפחות להראות כוונה לעשות.

ונזכרתי בשיר הזה,בשיר אין לי ארץ אחרת שכתב אוהד מנור.

ובשורות הנפלאות שבו.

מחר מתחילים שלב חדש בשירות.

של שבו אהיה סוג של מש"ק בעבור אוגדה .

נראה איך יהיה ,מה שבטוח הנסיעות הולכות להיות ארוכות.

שאו ברכה

אוהב

אני:)

ישנה מסורת ארוכת שנים אצלנו כשהשנה החדשה מגיעה לפתח דלתנו.

המסורת הזאת תמיד הייתה קצת מלוחה,עמוסת מאמצים.

בעיקר זיעה עם המון התנשפות וכאב של מאמץ בשרירים עד לרמה שרוצים לפעמים לקרוס.

זה הולך בערך כך,האדרינלין פורץ בגוף והתנועה מתחילה,אתה במדים שוב,אבל מדים אחרים.

לא אותם מדי א' שבהם אין את האפשרות לחוש מבצעי,אלא במדי עבודה,במדי ריצה.

באותם מדים שבהם הזעת מאות פעמים כבר,והשפשוף שעליהם אינו מהמכונת כביסה.

אתה אפילו קצת רוקד לעצמך תוך כדי התנשפות בריצה,יודע שכולם חולקים איתך את תחושת הסחרחורת הזאת.

את הזיעה שנוטפת במורד הגב והחול,הו החול שתמיד נדבק לגוף.

זה מתחיל במשהו קטן,בדופק מהיר,בקצת הזעה בכפות ידיים .

זהו חיוך שאתה חווה אותו רק פעם אחת בשנה,וכמו רוב הדברים שאתה מחכה להם זמן ארוך,אתה חש סיפוק ארוך יותר כשהם מגיעים לבסוף.

ישנן פציעות שהגוף חייב לקבל על מנת לחנוך את עצמו מחדש,כבכל שנה,ישנו משהו מחטא בכאב,מטהר.

וזהו כאב המאמץ,ההשקעה.

אני יכול לראות אותי כמו פעם,רץ בין האנשים,צחוק עומד בעיניי,והם עסוקים בלהזיע:)

אני מרגיש טוב כך אומר השיר,אין פלא שג'יימס בראוןנחשב אבי הנשמה.

כמו תמיד,במסע אני חושב על התפוח שמחכה בסופו,מלוח,מתוק מאין כמותו,בזיעת אפי.

שיהיו אלה הדברים היחידים שיהיה לנו לדבר עליהם בחג הזה.

שנה טובה שתהיה לנו.

בהופעה כשחיבקתי חשתי שזה נכון.

והצחוק בעיניים היה הכי שבעולם.

ולראשונה זה הרבה זמן,חשתי באמת משוחרר.

בלא עכבות,עם המון אושר,ותחושה של מוסיקה וחורף.

ההופעות העבירו תחושות שהרבה זמן לא התעסקתי בהן.

לצאת מהאדישות שנראתה כחסרת סוף במהלך הלילה.

עם טבילות קצרות במים,חש אותן מעניקות לי שלווה.

התגעגעתי לתחושה,למגע.

לצחוקה של אישה בזרועתיי.

אני מניח שיצא לי לבסוף לנשום קצת צוחק:)

מסתכלים עליי כל הזמן,ומה הם רוצים בעצם?