*Roger Waters - The Wall Live In Berlin\14 - Roger Waters - Hey You*

אני טיפוס קצת שונה מכם,המוח שלי קצת פועל אחרת משלך ושלה.

המחשובת מתגלגלות קצת אחרת,קצת יותר מבולגנות,קצת יותר נמצאות בכאוס כנראה ככה זה כשאתה מנסה להשליט סדר בחייך,תחילה יהיה עלייך להתחיל בראש שלך.

אתמול התנסתי בחוויה שלא מזדמנת לי רבות,להיות בכנס ביגור,אחרי מספר שנים שבו לא הלכתי.

והתחושה היא כמו לנסות לנעול נעליים של שניים קודמות אחרי שהסתובבת כל הזמן הזה בנעלי צבא (מה שבדיעבד די נכון).

מה שבעבר היה חוויה מרתקת -הכנס הפך למשהו לא מושך כמעט,חלק מזה היה מהדחיה הטבעית לגיקים,מהסוג שכבר מזילים ריר על עצמם בגלל החברה שלי.

הפכתי לטיפוס שיותר שופט אנשים ,בצבא כולם התיישרו באופן כללי על פי הסטטוס קוו,על בסיס המכנה משותף הנמוך ביותר,המדים,כללי התנהגות,המשימה.

עכשיו באזרחות - כמה שכיף לומר את זה...

העולם שוב מתחלק לתת קבוצות מזנים שונים ובהן איש לא מחוייב למסכת כללים בסיסית מלבד חוק המדינה,דבר שכל אחד מאיתנו יכול לציין שנאכף בצורה עלובה.

ועם כל הדברים האלה,כשנתקלתי בבני גילי,בחברים שמכבר הימים רואים שוב את ההנאה שבכנסים האלה,החברתיות ולא המוזרות.

ויתרה מכך,רואים מהי נדיבות לב . כמו המוכנות של אדם שלא ראיתי קרוב ל4 שנים לתת לי ולחברה טרמפ עד לבית ממש.

תודה יואב

23.10.08
בעקבות SMS של שירלי,לגבי -הפז"מהולדת שלי.
זה מעניין להשוות את עצמך לעבר שלך,לראות מה היית אז בעיני עצמך ומה אתה היום
ובצורה גסה זה להודות בפני עצמך,שבשנת 2007 בטירונות חשבת כל הזמן עם הזין  ואם זה להביט בעצמך במראה ולראות אדם שהחיוך שלו בעל כמה קמטים של מחשבות,עם לב שרוב האנשים יגידו שהוא טוב ומשהו שגורם לזרים לחייך אלייך ולהתחבר בקלות איתם.
כמו ברכבת והשיחות נפש שמשתרעות לאורך שעות בפתיחות יוצאת מגדר הרגל,לאור העובדה שמעולם לא פגשת את אותם אנשים.
אחרי תקופה ארוכה שבה לא הבנתי את טיב השינויים לבסוף,מתחילים להבין שהיפה שלי צדקה כשאמרה שזה לא ראוי ולא הגיוני.
מתחילים קצת להבין שיש דברים שאמורים באופן אוטומטי להתיישב בראש כשאתה מביט במראה ואומר-אני כאן ליחסים ארוכי טווח ולא לסטוץ עלוב או כמה לילות רטובים מזיעה של פריקת חסכים
אני לא יודע מה אעשה בלעדיה.
אני זוכר שבמהלך אחת השבתות שלנו,אני והיא ראינו קונג פו פנדה,והיא סיפרה שהרבה זמן אם בכל לא ראתה אותי כל כך מחייך,והיא צדקה,ואני רוצה לחייך איתה עד הקץ שיבוא בעתיד.
היא עוזרת לי להיות מאושר,והנסיעות מעלות בי הירהורים .

ב20.10 שבשנת 1987 נולדתי,אם אני זוכר נכון היה זה יום שלישי,השעה לא ידועה ולא משנת יותר מידי כיום,אחרי 21 שנה .
את יום הולדתי ה21 העברתי בבסיס,כעוד יום רגיל לחלוטין מלבד מידי פעם קפיצה של "מה,יש לך יום הולדת היום? מזל טוב "
בלי להודיע מראש,עם הפתעות נעימות ולא נעימות.
אבל מה איכפת לי? הרי רקדתי עם ספרי תורה במשך שעות במהלך החג,ואני מתאמץ יותר בלנקות את הראש מהדאגות,שמעתי שזה בריא ללב האוהב,ולחיוך.
השעה 2034, אני ברחובות,אחרי שיצאתי מהאוגדה ב1617 דקות. עצרנו לדקותיים,ואני רואה זוג חמוד,הוא כפיל של אורי זרמושקה והיא איזה בלונדינית לא מזכירה שכזו.
ואני תוהה על הבחור שסיפר שבקרוב ישתחרר ואני מאושר בשבילו.
מקווה שגם הוא ימצא לו איזה אישה טובה,שתחייך אותו קצת,את הקול העדין והחביב שלו,את אלף התכונות הראויות של חבר שלו.
רכבת מכיוון אשקלון הרגע עצרה מצד ימין שלי,ואישה מבוגרת לבנת שיער הביטה אליי,והמחשבה שעלתה בי הייתה ,האם לעשות לה שלום או שמא לא תקבל זאת בברכה.
לא משנה,כבר עבר הזמן.
מגיעים הביתה,שעה לפני מה שחשבתי,הרווחתי וזכיתי.
תודה לאל על הנסים הקטנים שכל יום ויום הם מנת חלקי.
תודה

אני מעביר את המחשבות שלי לכיוון הצבא,לבסיס שלי.
למקרה מרפי שלי,שבדיוק ביום שבו אני מתחיל טופס 55 ומעלה את בקשה,אמיר מספר לי שבקרוב -משהו כמו שבועיים אני אמור להתחיל לעבוד -כמו שרציתי כל הזמן הזה.

זהו יום נוסף שעבר בפיקוד,מזג אוויר נעים,כמעט כמו של אביב מתוק.

סיימתי ריצה קשה ותפילה,נותרתי מרוקן מלבד הגעגועים שזורמים בקרקעית הלב.

ניגשתי למטבח בחשק עז לארוחה כלשהי,והכנתי לעצמי שתי חביתות ושני מלפפונים.אחד פרוס פרוסות פרוסות כמו שאהובתי מכינה לי ,רק בלי אותו טעם ממכר ואהוב.

ומלפפון שני, שלם כמו גזר שמזכיר לי את באגס באני.והחביתות,כמו שתמיד אני מכין בפיקוד דומות לפנקייק וכולם מחמיאים לי עליהן.

אכלתי, דמעה קטנה של געגוע חמקה מהלב מן העין .

שבעתי רק מרוב הגעגועים שהיו במלפפון

תמיד אמרו לי שהצבא משנה הכל,חברויותאנשים,הרגלים ותוכניות.

מי שאמר לי את זה צדק לחלוטין,הכל השתנה בסופו של דבר.

אבל לפחות מידי פעם אני זוכה לנחמה של מקרה זה או אחר של שגרה ישנה,של הרגל טוב מלפני הצבא.

כמו היום שיצא לי לשבת בשווארמה עם חבר,דבר שלא עשיתי מאז שעזבתי את חיל האוויר בערך.

במהלך השיחה עלה העניין של הנשק האישי,הוא שאל למה אני לא לוקח אותו הביתה איתי.

חשבתי לעצמי קצת והדבר היחד שעלה לי בראש שנשק זה כמו קונדום,במקרה הצורך רוב הסיכויים שהוא יגן עלייך אבל בסופו של דבר, תמיד תעדיף להיות בלי.

אני מסיים את השבוע הזה בתחושה נחמדה ביותר, כנראה בזכות זה שלא הייתי בכלל בבסיס אלא רק בנסיעות.

שמרו על עצמם,אתם חשובים מכדי ליפול בקטנות