הראש עובד קצת אחרת בשנתיים האחרונות

המחשבות מסתדרות בצורה שונה,לומדים להכיר את עצמנו על ידי התבוננות ב'לבד' הזה .

אני מוצא את עצמי כבר חודשים בלי צורך לשבת ולכתוב,דבר שמטריד ומעודד בו זמנית.

מצד אחד זה חסר,העניין הזה להתיישב ולתת למחשבות לדהור יחד עם צלילי המקלדת והאויות הרצות על המסך בזמן שהעיניים מאבדות ממיקודן.

אני כבר שנה ו5 חודשים משרת בצה"ל, מאז שהתגייסתי רציתי להיות קצין.

לנסות לעלות את רמת הכבוד שמגיעה לקצין כאדם בפני עצמו על ידי כך שאהיה אחד מצויין.

ובחודשים האחרונים,מתחילת שירותי באוגדה אני תוהה מידי יום ויומו האם זה מה שאני רוצה כעת,ולומר את האמת המוטיבציה ברצפה ככל שאני נכסף לקצינים כאן באוגדה.

אני מתאכזב כל פעם מחדש על כך שאנשים יכולים להיות אחלה אנשים לשבת איתם על קולה ופיצה ,אבל חסרי כל יכולת פיקודית או היגיון בריא בסדר פעולות.

זה מבטל את הרצון להיות לקצין,לשמחתי מידי פעם אני נופל בשיחה עם אנשים טובים שמעלים את המוטיבציה ומחזקים את הרוח בדברים נכונים.*

*

*

אני מביט על המילים,הן התחושות שלי,אחת לאחת ועדיין אני מביט על 5 שורות המסכנות הללו ומתבאס מכך שכל זה יצא מהתחושות שלי.

אין דבר יותר מצער מאשר לגלות שלא כל המחשבות יצאו אל הדף,מה קרה ליכולת לבטא את הרגשות באריכות.

אולי ככה זה כשאומרים לך שאתה חופר יותר מידי.

השתיקה מגיעה למקומות הלא צפויים.

מצוקת המים בישראל הפכה כבר מזמן להיות ממשית ומשמעותית ,אבל רק עכשיו פותחים עיניים,שונא כשאנשים לא חושבים לפרק זמן ארוך אלא רק לטווח קצר.

וכעת כל האיזור יסבול בגלל זה שנים .

אין לי יותר מידי מה להרחיב מעבר לזה.

היה צפוי,התעלמו,לא עשו מספיק,כולנו נסבול .

אופטימי משהו,אני יודע אבל זה קשה מידי מכדי להישאר מחוייך לגבי זה.

דבר נוסף שמטריד אותי הוא שאני מביט בתמונות שצילמתי מלפני חודשים,שנה ויותר אפילו ואני כבר לא רואה בהן הצלחה גבוהה כמו בעבר.

אולי זה התבגרות ,אולי כחלק מהכרה שיש לי המון לפתח בעצמי מבחינת יכולת צילום וכישרון.

אבל כרגע אני מאוכזב מעצמי שלא הגעתי לרמות מסויימות שאני שואף אליהן.

חבל לי על כך.

אני מתנחם בעובדה שיש לי אישה שאני אוהב בכל ליבי,אבל לצערי זה לא מבטל את הצורך הנפשי שלי,לצלם,לכתוב.

חסרים לי התחביבים שלי והאנשים שהייתי מסתובב איתם.

כנראה שהייתי זקוק לשעות הקשות האלה בשביל לחשוב על הדברים הללו.

הימים האלה נוקבים את האוויר בחומם .

קשה להסתובב בחוץ אבל כשאתה במזגן הרבה יותר קל לנשום,במיוחד כשאתה זקוק למזג אוויר קליל על מנת לחיות בשלווה.

יש משהו בקיץ שפשוט מתיש אותי לא משנה כמה אנוח, כמה אנסה להירגע.

היום הוא יום ראשון,דבר שכבר ידעת בוודאי לפני שקראת את השורה האחורנה.

אני אחרי שבת בבסיס, שבת קלה יחסית,בלי יותר מידי עומס ובלי יותר מידי התעסקות בדברים מפגרים.

למען האמת זו הייתה השבת הראשונה שממש רציתי לסגור, לא בגלל הצבא אלא בגלל שהשבוע אני והיפה שלי חוגגים חצי שנה.

(ב27.6) ליתר דיוק.

וזה היה או להפסיד את החצי שנה או לסגור עכשיו.

החודשים האחרונים שינו אותי לא מעט, לצערי, לשמחתי ..

עדיין לומד להכיר את עצמי, אבל בסופו של דבר הדברים הבסיסיים נותרו.

אני מרגיש רצון וצורך מעצמי להתקרב אל הדת אבל אני לא חש שאני מסוגל וצריך לסמן את עצמי בסממנים החיצוניים, במיוחד כשאני עדיין לא מרגיש שהגעתי לנקודה בה אני "דתי" .

אומנם תפילה 3 פעמים ביום ותפילין בשחרית (או מנחה,מה שיש זמן אליו) אבל תחושת האמונה שליוותה אותי בחודשים שקדמו לנפח נחלשה נורא.

ופתאום מופיעים מולי דמויות שמנסות לחזק אבל דבריהן מבלבלים וקצת מפספסים את מטרתם .אבל כוונתם רצויה.

דברים בסיסיים מושפעים מהמחשבות האלה.

כשאני והיפה שלי שוכבים האם למעשה אני מפר חוקים שנכתבו הרבה לפני שבכלל חשבו להוליד אותי

ואם אתקדם במישור המדובר, הדתי האם למעשה עליי לוותר על העונג המשותף שלנו?

המחשבה הזאת קשה כל כך, שאני חוטא בעצם רצון לטוב.

אני מתגעגע לנהדרת שלי.

היא מעניקה לי זמנים כאלה נהדרים בחיי

זמני תם.

לצערי לא תמו ההרהורים

שבוע טוב רבותיי

זה לקום בשעה סבירה ולא בשלוש שעות לפני הבוקר השפוי -5:30.

זה לחייך ולחפש תירוץ לקום מהמיטה בהקדם,כזה שהוא לא -צריך לאכול עוד מעט מכוחו של הרגל נרכש.

סיימתי שלב מסויים בשירות ואפילו קיבלתי סיכה בסופו (אני יודע שאומרים שהגודל זה לא מה שקובע אבל גאד היא פיצפונת!)

תחושה אחרת של השינה ואיך שהימים מתפרסים.

ישנם דברים להספיק אבל בלי כפייה עליי ולכן הדבר נעשה למעניין וחשוב יותר.

אפילו לחשוב,לנשום ,לדמיין ולצלם יש לי זמן.

כמה התגעגעתי לזה.

מחר דברים חדשים יקרו עבורי.

וכמו בכל פעם שמסיימים שלב בחיים,עם הסיום של אותו השלב מתחיל שלב אחר- חדש וכנראה שמרתק יותר ומאתגר יותר.

אני אחרי שבת של חטא עצמי שבזכות זה אני מבין את הרווח שבשבת אמיתית.

מכין את עצמי לקראת מחר והשיבוץ האפשרי.

השנה שלא כמו שבשנה שעברה חגגתי את החג עם המשפחה הקרובה.

איזה הפתעה נעימה עבורי.

להנות כל כך מסדר הפסח הקטן שלנו,בגרעין המתוק שלנו.

חג שמח לכולכם:)