23.10.08
בעקבות SMS של שירלי,לגבי -הפז"מהולדת שלי.
זה מעניין להשוות את עצמך לעבר שלך,לראות מה היית אז בעיני עצמך ומה אתה היום
ובצורה גסה זה להודות בפני עצמך,שבשנת 2007 בטירונות חשבת כל הזמן עם הזין  ואם זה להביט בעצמך במראה ולראות אדם שהחיוך שלו בעל כמה קמטים של מחשבות,עם לב שרוב האנשים יגידו שהוא טוב ומשהו שגורם לזרים לחייך אלייך ולהתחבר בקלות איתם.
כמו ברכבת והשיחות נפש שמשתרעות לאורך שעות בפתיחות יוצאת מגדר הרגל,לאור העובדה שמעולם לא פגשת את אותם אנשים.
אחרי תקופה ארוכה שבה לא הבנתי את טיב השינויים לבסוף,מתחילים להבין שהיפה שלי צדקה כשאמרה שזה לא ראוי ולא הגיוני.
מתחילים קצת להבין שיש דברים שאמורים באופן אוטומטי להתיישב בראש כשאתה מביט במראה ואומר-אני כאן ליחסים ארוכי טווח ולא לסטוץ עלוב או כמה לילות רטובים מזיעה של פריקת חסכים
אני לא יודע מה אעשה בלעדיה.
אני זוכר שבמהלך אחת השבתות שלנו,אני והיא ראינו קונג פו פנדה,והיא סיפרה שהרבה זמן אם בכל לא ראתה אותי כל כך מחייך,והיא צדקה,ואני רוצה לחייך איתה עד הקץ שיבוא בעתיד.
היא עוזרת לי להיות מאושר,והנסיעות מעלות בי הירהורים .

ב20.10 שבשנת 1987 נולדתי,אם אני זוכר נכון היה זה יום שלישי,השעה לא ידועה ולא משנת יותר מידי כיום,אחרי 21 שנה .
את יום הולדתי ה21 העברתי בבסיס,כעוד יום רגיל לחלוטין מלבד מידי פעם קפיצה של "מה,יש לך יום הולדת היום? מזל טוב "
בלי להודיע מראש,עם הפתעות נעימות ולא נעימות.
אבל מה איכפת לי? הרי רקדתי עם ספרי תורה במשך שעות במהלך החג,ואני מתאמץ יותר בלנקות את הראש מהדאגות,שמעתי שזה בריא ללב האוהב,ולחיוך.
השעה 2034, אני ברחובות,אחרי שיצאתי מהאוגדה ב1617 דקות. עצרנו לדקותיים,ואני רואה זוג חמוד,הוא כפיל של אורי זרמושקה והיא איזה בלונדינית לא מזכירה שכזו.
ואני תוהה על הבחור שסיפר שבקרוב ישתחרר ואני מאושר בשבילו.
מקווה שגם הוא ימצא לו איזה אישה טובה,שתחייך אותו קצת,את הקול העדין והחביב שלו,את אלף התכונות הראויות של חבר שלו.
רכבת מכיוון אשקלון הרגע עצרה מצד ימין שלי,ואישה מבוגרת לבנת שיער הביטה אליי,והמחשבה שעלתה בי הייתה ,האם לעשות לה שלום או שמא לא תקבל זאת בברכה.
לא משנה,כבר עבר הזמן.
מגיעים הביתה,שעה לפני מה שחשבתי,הרווחתי וזכיתי.
תודה לאל על הנסים הקטנים שכל יום ויום הם מנת חלקי.
תודה

אני מעביר את המחשבות שלי לכיוון הצבא,לבסיס שלי.
למקרה מרפי שלי,שבדיוק ביום שבו אני מתחיל טופס 55 ומעלה את בקשה,אמיר מספר לי שבקרוב -משהו כמו שבועיים אני אמור להתחיל לעבוד -כמו שרציתי כל הזמן הזה.

בבוקר שלישי נסענו לגריסה במסגרת הצבא,להיפטר מכל המסמכים שאנשים עצלנים מכדי לעשות משהו איתם.

אחרי יום קשה של העמסת הרבה ארגזי נייר וסתם לסבול מהמפקד הישיר שלי נפרדנו לשתי מכוניות.

אני במשאית עם ולדימיר והם...הם כבר בדרך לבסיס.

עצרנו בדרך להתרענן בתחנה של דודות (אגודה למען החייל-אוכל ומשקה חינם לחיילים) ואחרי שישבנו שם קצת זמן,

ביקשתי מאחת האימהות שמתנדבות שם טובה קטנה,שבעבורי הייתה שיא של געגוע.

שתחתוך לי מלפפון כמו היפה שלי מכינה לי בארוחות,חתוך לפרוסות עגולות עם שמן זית,מלח ופלפל שחור גרוס דק.

היא הסכימה ואני נותרתי בלי יכולתי לבטא את התודה שחשתי באותם רגעים.

היא נתנה את המלפפון בקערונת קטנה, ואני חייכתי אליה יודע שעשתה לי את היום.

לקחתי את הקערה בעדינות ובגעגוע כמו שעושים לאוצר שחזר הביתה.

ובאותם רגעים ובין כל ביס שנתתי באחת הפרוסות האלה של געגוע טהור.

נצבט לי הלב,וקלטתי כמה זה חסר לי,כמה היא וביתי חסרים לי בתקופה הזאת בחיי.

מהסוג שתופס אותך חזק בלב ומייסר ומענג בו זמנית.

כי אנחנו אוהבים לסבול געגועים ולדעת שעוד מעט זה יגמר בדרכנו הביתה.

כשעלינו לאוטובוס לא יכולתי להתאפק,שלחתי לה הודעה שתדע כמה אני מתגעגע אליה.

זה לקום בשעה סבירה ולא בשלוש שעות לפני הבוקר השפוי -5:30.

זה לחייך ולחפש תירוץ לקום מהמיטה בהקדם,כזה שהוא לא -צריך לאכול עוד מעט מכוחו של הרגל נרכש.

סיימתי שלב מסויים בשירות ואפילו קיבלתי סיכה בסופו (אני יודע שאומרים שהגודל זה לא מה שקובע אבל גאד היא פיצפונת!)

תחושה אחרת של השינה ואיך שהימים מתפרסים.

ישנם דברים להספיק אבל בלי כפייה עליי ולכן הדבר נעשה למעניין וחשוב יותר.

אפילו לחשוב,לנשום ,לדמיין ולצלם יש לי זמן.

כמה התגעגעתי לזה.

מחר דברים חדשים יקרו עבורי.

וכמו בכל פעם שמסיימים שלב בחיים,עם הסיום של אותו השלב מתחיל שלב אחר- חדש וכנראה שמרתק יותר ומאתגר יותר.

אני אחרי שבת של חטא עצמי שבזכות זה אני מבין את הרווח שבשבת אמיתית.

מכין את עצמי לקראת מחר והשיבוץ האפשרי.

השנה שלא כמו שבשנה שעברה חגגתי את החג עם המשפחה הקרובה.

איזה הפתעה נעימה עבורי.

להנות כל כך מסדר הפסח הקטן שלנו,בגרעין המתוק שלנו.

חג שמח לכולכם:)