לפעמים לאסוף את המחשבות שלך נעשה קשה מידי

לשאול את עצמך מחדש מה ניסית לומר.

האם זהו פסיק או נקודה הנדרש עכשיו.

ואתה שואל את עצמך, מה שוב הייתה הנקודה שלך?

חזרתי מיום לא קל, שעות רבות בלימודים וגם המלגה די הוציאה לי את האוויר מהמפרשים.

קשה להתחבר לאותם חלקים של נימי נפש שבעבר היו כה נגישים ברגע אחד של רצון.

תחושה של צורך להתפרק, להשתכר, לצחוק בצחוק גדול,לבכות מכאב גדול על חמש שנים שנפסקו בגלל החלטה שלי על זוגיות שהייתה טובה אבל שמשהו היה חסר בה נורא.

אני מנסה לחשוב האם גדלתי ממנה או בעצם קטנתי.

חשק לעמוד מול רוחות מן העבר, הנשים שגדלתי בזכותן, לשאול אותן האם גדלתי לטובה או לרעה.

האם עדיין רואות אותו בחור קסום שכה נהנו מחברתו.

אולי לכאוב אני מחפש, אולי סתם התפרצות של כאב.

אולי פשוט לא רצתי יותר מידי זמן והכל עולה?

אני חושד שהכאב מהפרידה עדיין לא צף, ממתין בשקט בשקט.

מחכה לשבור בי משהו,למרות שאני יודע מבפנים שעשיתי זאת לטובתי

העיניים כואבות, הלב מלא מעוקה.

ואני מרגיש שיש בפנים צורך למלא חלל.

מישהי לחלוק איתה את הכל, את אותם סיפורים שהופכים אותי למי שאני.

ללכת איתה יד ביד ברחוב ולעשות איתה אהבה בכל הזדמנות שיש לנו.

לא רגיל להיות כה לבד כשאני מוקף אנשים כה רבים.

תחושה קרה, לא אוהב את זה כלל

תמיד אמרו לי שהצבא משנה הכל,חברויותאנשים,הרגלים ותוכניות.

מי שאמר לי את זה צדק לחלוטין,הכל השתנה בסופו של דבר.

אבל לפחות מידי פעם אני זוכה לנחמה של מקרה זה או אחר של שגרה ישנה,של הרגל טוב מלפני הצבא.

כמו היום שיצא לי לשבת בשווארמה עם חבר,דבר שלא עשיתי מאז שעזבתי את חיל האוויר בערך.

במהלך השיחה עלה העניין של הנשק האישי,הוא שאל למה אני לא לוקח אותו הביתה איתי.

חשבתי לעצמי קצת והדבר היחד שעלה לי בראש שנשק זה כמו קונדום,במקרה הצורך רוב הסיכויים שהוא יגן עלייך אבל בסופו של דבר, תמיד תעדיף להיות בלי.

אני מסיים את השבוע הזה בתחושה נחמדה ביותר, כנראה בזכות זה שלא הייתי בכלל בבסיס אלא רק בנסיעות.

שמרו על עצמם,אתם חשובים מכדי ליפול בקטנות

ישנה מסורת ארוכת שנים אצלנו כשהשנה החדשה מגיעה לפתח דלתנו.

המסורת הזאת תמיד הייתה קצת מלוחה,עמוסת מאמצים.

בעיקר זיעה עם המון התנשפות וכאב של מאמץ בשרירים עד לרמה שרוצים לפעמים לקרוס.

זה הולך בערך כך,האדרינלין פורץ בגוף והתנועה מתחילה,אתה במדים שוב,אבל מדים אחרים.

לא אותם מדי א' שבהם אין את האפשרות לחוש מבצעי,אלא במדי עבודה,במדי ריצה.

באותם מדים שבהם הזעת מאות פעמים כבר,והשפשוף שעליהם אינו מהמכונת כביסה.

אתה אפילו קצת רוקד לעצמך תוך כדי התנשפות בריצה,יודע שכולם חולקים איתך את תחושת הסחרחורת הזאת.

את הזיעה שנוטפת במורד הגב והחול,הו החול שתמיד נדבק לגוף.

זה מתחיל במשהו קטן,בדופק מהיר,בקצת הזעה בכפות ידיים .

זהו חיוך שאתה חווה אותו רק פעם אחת בשנה,וכמו רוב הדברים שאתה מחכה להם זמן ארוך,אתה חש סיפוק ארוך יותר כשהם מגיעים לבסוף.

ישנן פציעות שהגוף חייב לקבל על מנת לחנוך את עצמו מחדש,כבכל שנה,ישנו משהו מחטא בכאב,מטהר.

וזהו כאב המאמץ,ההשקעה.

אני יכול לראות אותי כמו פעם,רץ בין האנשים,צחוק עומד בעיניי,והם עסוקים בלהזיע:)

אני מרגיש טוב כך אומר השיר,אין פלא שג'יימס בראוןנחשב אבי הנשמה.

כמו תמיד,במסע אני חושב על התפוח שמחכה בסופו,מלוח,מתוק מאין כמותו,בזיעת אפי.

שיהיו אלה הדברים היחידים שיהיה לנו לדבר עליהם בחג הזה.

שנה טובה שתהיה לנו.