*אדם יודע. מילים: סגן רמי זוסמן ז"ל, לחן וביצוע: דוד לביא*
אנחנו הולכים לטקסים מידי שנה, מאזינים לסיפורים, מנסים לנחש איזה אישיות הייתה לאותם גיבורים שנפלו בשבילנו, עבורנו.

לנסות לנחש איך בוודאי היה נשמע, ואיך היה בחייו, האם היה צוחק, האם היה מופנם, ואולי עוקצני ומר?
והאם כשהיה חוזר הביתה , היו רצים אליו אישתו וילדיו?
או שבכלל היה רק בן 19 שלא הספיק לשאת את אהובת נעוריו?

או שמא היה חייל בודד, שעלה לארץ בלי משפחה, יתום מהשואה ואומץ על ידיי מולדת הלבושה כחול לבן ובניה?

מנסים, מחפשים, כואבים ובוכים את מותם, את סופו של סיפורם.

ואם נתאמץ מספיק חזק, אולי נוכל לעלות באוב את סיפורם האישי, את מילותיהם ואת השירים שהתנגנו בליבם לפני שנפרדו מאיתנו בלית ברירה.

עוד מעט נהפוך לשיר

ואלה שלא עובד להם

http://www.youtube.com/watch?v=OwPq8r3XyzI&list=PL5D8BE9276311EF74

תמיד אמרו לי שהצבא משנה הכל,חברויותאנשים,הרגלים ותוכניות.

מי שאמר לי את זה צדק לחלוטין,הכל השתנה בסופו של דבר.

אבל לפחות מידי פעם אני זוכה לנחמה של מקרה זה או אחר של שגרה ישנה,של הרגל טוב מלפני הצבא.

כמו היום שיצא לי לשבת בשווארמה עם חבר,דבר שלא עשיתי מאז שעזבתי את חיל האוויר בערך.

במהלך השיחה עלה העניין של הנשק האישי,הוא שאל למה אני לא לוקח אותו הביתה איתי.

חשבתי לעצמי קצת והדבר היחד שעלה לי בראש שנשק זה כמו קונדום,במקרה הצורך רוב הסיכויים שהוא יגן עלייך אבל בסופו של דבר, תמיד תעדיף להיות בלי.

אני מסיים את השבוע הזה בתחושה נחמדה ביותר, כנראה בזכות זה שלא הייתי בכלל בבסיס אלא רק בנסיעות.

שמרו על עצמם,אתם חשובים מכדי ליפול בקטנות

אירועים של אותו היום -שלושה חודשים לי ולשנהב,שבת 12 של הקורס,סוגרים עם הקמ"נים -מתפללים קרליבך,פז"ם הולדת לי.

ילד מזדקן,יותר מידי זמן עבר מאז שכתבתי והדבר נראה כבר כחטא כלפי עצמי.

ישנם שינויים רבים מידי במעט מידי זמן,כמו שבדרך כלל קורה כשהאירועים אצים אלייך.

חזרתי לראות את האנשים באותה צורה שסיגלתי לעצמי במהלך ההמתנה בטכני,שוב מובדל באופי ובאורך חיים.

החדר מסריח מרגליים רבות מידי למרות שבזמן הכתיבה של שורות אלו לא היה איש מלבדי בחדר.

אני מתגעגע לתקופת השגרה שבה ידעתי מה צפוי בעבורי מידי יום ויום.

אבל יחד עם זאת אני מאושר לגלות שמידי יום יש דבר חדש ומפתיע לקום בשבילו,תחושה של מטרה -דבר שלא היה קיים בעבורי קודם לקורס הזה,לתפקיד שיבוא לי בקרוב.

29-28.3.08

פעם ראשונה שהתפללתי בנוסח קרליבך,נשבתי במקום:).

1.4.08

שבוע שלישי לקורס,עוד 16 ימים

ישנם ימים שאפילו שונא מדי אלף שכמוני שמח לקום ולעלות על א'. ככה זה כאשר אתה יודע שאתה נוסע באותו יום למקום שתמיד מעורר בך תחושות מיוחדות,דבר שאינו קורה ככה סתם ביום יום,בקרוס בנסיעות של יום ראשון ושישי לקראת צהריים.

זוהי עיר של תחושות ,רגעים וזמנים רווים בתאורי זמן לא מחולטים , כמו כאן הייתי עם הוריי וקניתי צעצועים לפני 15 שנה ובאותו כאן גם היה פיגוע רב נפעים בשנות התשעים של האינתפדה, וגם אותו -כאן הייתי בטיול עם אבי (כמעט) כל שנה מחיי .

רגעים ומקומות שכבר איני בטוח מי בא קודם,הזכרון למקום או שמא המקום לזכרון.

המציאות ברורה -ללא מקום לא היה מתרחש הזיכרון אבל בעצם גם יש את הזכרונות העבר שכבר נמוג, יחד עם אותם מבנים שרוסקות ואחרים שקמו במקום- פה היה פעם בית העם הישן וכאן היה בית הקולנוע הישן שכעת נמצא בו בית מגורים מאובטח לקשישים.

או הגן של תמי שכבר לא נמצא ובמקומו נמצא בית של אישה אישה מבוגרת שהגיע מחיפה.

רדוף אני באירועים וזכרונות.

אני חוזר הביתה לשבת,לחוש אחרת,לנשום אוויר שונה.

להתרכבל בזמן שונה ועולם שונה כך נדמה,עולם בלי מדים ופקודות,אלא חיבוקים ונשיקות,וכנראה מאוד,בלי הבגדים המפריעים:)

אנחנו נרדמים בחיבוק,אני אפילו קצת נוחר "בגלל שהצטננת"י היא אומרת.

קמים למועד חשוב,אזכרה לסבי המנוח.

אבי בוחר לנסוע לבית הכנסת לארגן את הקידוש ואני והיפה הזאת שאני כה אוהב הולכים את הדרך ברגל.

ואני בלי כוונה,שוטח את סיפורי,זכרונותיי ואת עברי לפניי. נותן לה לראות לתוך עברי,לתוכי.

מספר חלק מהסיפורים הקטנים האלה שמרכיבים אותי.

את פה היה פעם פרדס -ומצביע על בית או על שדה ריק מעצים.

תוך כדי זה שאני מחזיק בידיה בעדינות,בחיבוק קטן.

וצעדנו מתואמים בחיוכים עדינים כמו הדבר הטבעי ביותר שקיים בין שני אנשים,צעדים מתאומים,ימין וימין שמאל ושמאל.

צוחק בלב,כי במסדרים שלנו בבסיס זה אף פעם לא מגיע בכזו טבעיות.

ממשיכים בטיול,שבתחילתו ואחריתו במקומות שאנחנו צריכים להגיע אליהם, ואמצעם הוא עבר שלם של תקופות חיים קצרות באדם כה צעיר,והדבר גורם לי לחוש כה זקן,להיות מסוגל לומר-הנה פה לפני 14 שנה נדרסה הכלבה שלנו,טפי היה שמה.

ופה פעם גר הדוד והדודה,וכאן היה גן משחקים גדול עם מגלשות,וכל מה שרואים זה שטח עם שאריות של מדורות.

היא מחבקת,מנשקת,עושה לי כל כך טוב בלב שזה מדהים אותי.

הנה אפילו בעת שכתבתי את המילים האחרונות היא נשקה לי בחיוך,לא מודעת לנכתב פה.

מספר לה על הטיול אופניים שהייתי עושה במושב ,מקצה אחד לשני,איך חשבתי שהמרחקים ההם היו נצחיים ממבטו של ילד בן 7 וכיום הם בדיוק מעבר לעיקול הכביש שמולנו.

 אני מוצא שלווה בטיולים האלה,אני חושב שנהפוך את זה להרגל:)