חיפשתי את עינייך בקהל ,

ידעתי שרק אני אוכל למצוא אותך בקהל כזה עצום.

אבל אפילו אני,עם כל הכוחות שלי..

לא יכולתי למצוא את מי שלא הייתה בקהל הפרצופים.

בין כל הפרצופים הבוכים,הכואבים,הסובלים,המושפלים,מלוכלכים,המופשטים.

את לא היית,כנראה איחרתי - והרכבת כבר יצאה.

סליחה אהובתי.

כנראה שגם אני עם כל הכוחות לא יכולתי למכונה הגרמנית

זוהי השבת השלישית שלי בסבב הנוכחי. חצאים לפנים מישהו אמר?

אני עכשיו תקוע בחמל למשך 12 השעות הקרובות,כשאחת הבנות שעושות משמרת בחמל לידי,היא עונש פשוט ומתחשק לי לחנוק אותה.

אבל לפחות אפשר לצפות בטלוויזיה לפני כניסת השבת.

אני מחכה כבר לרגע שבו אסיים את המשמרת ולא אאלץ לשמוע את המפגרת הזו.

זה מדהים כמה היא מרגיזה אותי אם אני טורח באמת לבזבז פוסט אחרי שלא כתבתי זמן רב כל כך על אחת שכזו.

לקחת נשימה....

עברו כבר מספר חודשים,הצבא עדיין אותו צבא רק החודשים נוקפים ומראים סימנים של סיום.

אפילו אני כבר מדבר על שחרור( כמה עוד קבינימט?!)

אני מנסה שלא להתעצבן על שטויות ולנסות כמה שרק אפשר שהכל יהיה בסדר,אבל ברור לי שאם לא ישתנה כאן משהו-את השירות הצבאי שלי אזכור כמלחמות שווא ואכזבה גדולה.

אני עייף ורדום ואין לי כוח לשטויות של קצינים שכל מה שרצונם הוא לסנג'ר.

אני מחכה כבר לרגע שבו אסע לכל מקום שארצה בלי לדווח לאיש עם המצלמה ואוכל לנשום שוב ברוגע.

אמן בקרוב.!

 חזרתי הביתה היום- חמישי 7.8.08

אני זוכר שאפילו חתמתי את התאריך בטופס הפיזוטרפיה שלמעשה ביטא תחילת סדרת טיפולים חדשה.

והשעה שבה בערך הגעתי לביתי,שהייתה כ-4 בצהריים,שזהו שיפור משמעותי לעומת המנהג להגיע ב5-6 בערב.

היום הזה נושא בתוכו דברים רבים מידי,מטענים רגשיים גדולים מידי,כמו ביקור בבית העלמין,לנקות את מצבות סבי,סבתי,דודי ודודותי- אישתו עליהם השלום.

ואף קפיצה לחמש דקות,לטעום אם המילה "אמא" עדיין זוהרת מסביב למצבת אימו של חברי הטוב עוגי.היום הוא ה8.8.08, שהוא תאריך מאוד יפה לעיניים.

ואם זאת גם התאריך שבו נולדה אימו של חברי הטוב,שהספיקה כבר לעזוב אותנו בתקווה ושלעולם טוב יותר.

היום הזה ממשיך,קטעים טובים לצד רעים,אני מספיק דברים במחשב,כמו לצרוב סרטים,לעבור על תמונות ילדות ואף להשלים זמן איכות עם בני הבית כמו שראוי לעשות.

ועם זאת,היפה שלי רק מתעצבנת יותר ויותר והסיבות בעיניי נותרו כמקודם,נראות לעיניי כמפגרות במקרה הרע וחסרות טעם במקרה הטוב.

השעה כבר עשרים לאחת בלילה,מה שאומר שכבר משהו כמו 3 שעות הריב המטופש הזה נמשך .

היא בביתה,מתבצרת בעקשנותה ואני ... אני כבר עיף מרוב איומים מפגרים ("תהיה לי רק שלווה כשלא נהיה יחד עוד").

כשאהובים מוותרים על דברים מסויימים כדי לשמור על קשר תקין,אבל אסור לתת לאהבה להיות לטיפשות ולמקור למעשים שאחרי כן מחרטים עליהם.

רציתי לשתף,רציתי שתדעו,שאני מתאבל היום,ועד צאת יום ראשון.

על אימו של עוגי,על מצב הרוח,ועל מקדשנו (שיבנה בקרוב)

מצוקת המים בישראל הפכה כבר מזמן להיות ממשית ומשמעותית ,אבל רק עכשיו פותחים עיניים,שונא כשאנשים לא חושבים לפרק זמן ארוך אלא רק לטווח קצר.

וכעת כל האיזור יסבול בגלל זה שנים .

אין לי יותר מידי מה להרחיב מעבר לזה.

היה צפוי,התעלמו,לא עשו מספיק,כולנו נסבול .

אופטימי משהו,אני יודע אבל זה קשה מידי מכדי להישאר מחוייך לגבי זה.

דבר נוסף שמטריד אותי הוא שאני מביט בתמונות שצילמתי מלפני חודשים,שנה ויותר אפילו ואני כבר לא רואה בהן הצלחה גבוהה כמו בעבר.

אולי זה התבגרות ,אולי כחלק מהכרה שיש לי המון לפתח בעצמי מבחינת יכולת צילום וכישרון.

אבל כרגע אני מאוכזב מעצמי שלא הגעתי לרמות מסויימות שאני שואף אליהן.

חבל לי על כך.

אני מתנחם בעובדה שיש לי אישה שאני אוהב בכל ליבי,אבל לצערי זה לא מבטל את הצורך הנפשי שלי,לצלם,לכתוב.

חסרים לי התחביבים שלי והאנשים שהייתי מסתובב איתם.

כנראה שהייתי זקוק לשעות הקשות האלה בשביל לחשוב על הדברים הללו.

עוד שבת נוספת שנאלצתי לתת לצבא.

לא אחד התענוגות הגדולים אני חייב לציין.

במיוחד כשציפיתי למנוחה השבת ולשמור אותה כראוי וה-ע מפקד שמתקשר בלי להתחשב בכלל בשביל משימות מטופשות.

בסופה של השבת יצאתי זועם על השטויות שנאלצים לעשות בגלל מפקדים,ועם קצת נחת בגלל החברה המתוקה שלי.

אני מקווה להחזיר עטרה לישונה לגבי הכתיבה,עמכם הסליחה לגבי זה.

נושא ה"שלום" עם סוריה ומשא המתן מדיר שינה מעיניי, אני מצטער לומר אתזה אבל לראשונה אני לא מעוניין בשלום עם מדינה מסויימת.

לפחות ברמה של מתן שטחים ישראליים לשונאינו.

יהיה בסדר,לא?