לצעוק בחוץ מרוב כאב

להזדיין עד שהגוף מלא זיעה

לצחוק, כי הרבה זמן לא צחקתי

ולשתות עד שהרגליים ירגישו קלות וכבדות בו זמנית

העיקר שלא יהיה איכפת

מצוקת המים בישראל הפכה כבר מזמן להיות ממשית ומשמעותית ,אבל רק עכשיו פותחים עיניים,שונא כשאנשים לא חושבים לפרק זמן ארוך אלא רק לטווח קצר.

וכעת כל האיזור יסבול בגלל זה שנים .

אין לי יותר מידי מה להרחיב מעבר לזה.

היה צפוי,התעלמו,לא עשו מספיק,כולנו נסבול .

אופטימי משהו,אני יודע אבל זה קשה מידי מכדי להישאר מחוייך לגבי זה.

דבר נוסף שמטריד אותי הוא שאני מביט בתמונות שצילמתי מלפני חודשים,שנה ויותר אפילו ואני כבר לא רואה בהן הצלחה גבוהה כמו בעבר.

אולי זה התבגרות ,אולי כחלק מהכרה שיש לי המון לפתח בעצמי מבחינת יכולת צילום וכישרון.

אבל כרגע אני מאוכזב מעצמי שלא הגעתי לרמות מסויימות שאני שואף אליהן.

חבל לי על כך.

אני מתנחם בעובדה שיש לי אישה שאני אוהב בכל ליבי,אבל לצערי זה לא מבטל את הצורך הנפשי שלי,לצלם,לכתוב.

חסרים לי התחביבים שלי והאנשים שהייתי מסתובב איתם.

כנראה שהייתי זקוק לשעות הקשות האלה בשביל לחשוב על הדברים הללו.

הימים האלה נוקבים את האוויר בחומם .

קשה להסתובב בחוץ אבל כשאתה במזגן הרבה יותר קל לנשום,במיוחד כשאתה זקוק למזג אוויר קליל על מנת לחיות בשלווה.

יש משהו בקיץ שפשוט מתיש אותי לא משנה כמה אנוח, כמה אנסה להירגע.

היום הוא יום ראשון,דבר שכבר ידעת בוודאי לפני שקראת את השורה האחורנה.

אני אחרי שבת בבסיס, שבת קלה יחסית,בלי יותר מידי עומס ובלי יותר מידי התעסקות בדברים מפגרים.

למען האמת זו הייתה השבת הראשונה שממש רציתי לסגור, לא בגלל הצבא אלא בגלל שהשבוע אני והיפה שלי חוגגים חצי שנה.

(ב27.6) ליתר דיוק.

וזה היה או להפסיד את החצי שנה או לסגור עכשיו.

החודשים האחרונים שינו אותי לא מעט, לצערי, לשמחתי ..

עדיין לומד להכיר את עצמי, אבל בסופו של דבר הדברים הבסיסיים נותרו.

אני מרגיש רצון וצורך מעצמי להתקרב אל הדת אבל אני לא חש שאני מסוגל וצריך לסמן את עצמי בסממנים החיצוניים, במיוחד כשאני עדיין לא מרגיש שהגעתי לנקודה בה אני "דתי" .

אומנם תפילה 3 פעמים ביום ותפילין בשחרית (או מנחה,מה שיש זמן אליו) אבל תחושת האמונה שליוותה אותי בחודשים שקדמו לנפח נחלשה נורא.

ופתאום מופיעים מולי דמויות שמנסות לחזק אבל דבריהן מבלבלים וקצת מפספסים את מטרתם .אבל כוונתם רצויה.

דברים בסיסיים מושפעים מהמחשבות האלה.

כשאני והיפה שלי שוכבים האם למעשה אני מפר חוקים שנכתבו הרבה לפני שבכלל חשבו להוליד אותי

ואם אתקדם במישור המדובר, הדתי האם למעשה עליי לוותר על העונג המשותף שלנו?

המחשבה הזאת קשה כל כך, שאני חוטא בעצם רצון לטוב.

אני מתגעגע לנהדרת שלי.

היא מעניקה לי זמנים כאלה נהדרים בחיי

זמני תם.

לצערי לא תמו ההרהורים

שבוע טוב רבותיי

מחר מתחילים שלב חדש בשירות.

של שבו אהיה סוג של מש"ק בעבור אוגדה .

נראה איך יהיה ,מה שבטוח הנסיעות הולכות להיות ארוכות.

שאו ברכה

אוהב

אני:)