23.10.08
בעקבות SMS של שירלי,לגבי -הפז"מהולדת שלי.
זה מעניין להשוות את עצמך לעבר שלך,לראות מה היית אז בעיני עצמך ומה אתה היום
ובצורה גסה זה להודות בפני עצמך,שבשנת 2007 בטירונות חשבת כל הזמן עם הזין  ואם זה להביט בעצמך במראה ולראות אדם שהחיוך שלו בעל כמה קמטים של מחשבות,עם לב שרוב האנשים יגידו שהוא טוב ומשהו שגורם לזרים לחייך אלייך ולהתחבר בקלות איתם.
כמו ברכבת והשיחות נפש שמשתרעות לאורך שעות בפתיחות יוצאת מגדר הרגל,לאור העובדה שמעולם לא פגשת את אותם אנשים.
אחרי תקופה ארוכה שבה לא הבנתי את טיב השינויים לבסוף,מתחילים להבין שהיפה שלי צדקה כשאמרה שזה לא ראוי ולא הגיוני.
מתחילים קצת להבין שיש דברים שאמורים באופן אוטומטי להתיישב בראש כשאתה מביט במראה ואומר-אני כאן ליחסים ארוכי טווח ולא לסטוץ עלוב או כמה לילות רטובים מזיעה של פריקת חסכים
אני לא יודע מה אעשה בלעדיה.
אני זוכר שבמהלך אחת השבתות שלנו,אני והיא ראינו קונג פו פנדה,והיא סיפרה שהרבה זמן אם בכל לא ראתה אותי כל כך מחייך,והיא צדקה,ואני רוצה לחייך איתה עד הקץ שיבוא בעתיד.
היא עוזרת לי להיות מאושר,והנסיעות מעלות בי הירהורים .

ב20.10 שבשנת 1987 נולדתי,אם אני זוכר נכון היה זה יום שלישי,השעה לא ידועה ולא משנת יותר מידי כיום,אחרי 21 שנה .
את יום הולדתי ה21 העברתי בבסיס,כעוד יום רגיל לחלוטין מלבד מידי פעם קפיצה של "מה,יש לך יום הולדת היום? מזל טוב "
בלי להודיע מראש,עם הפתעות נעימות ולא נעימות.
אבל מה איכפת לי? הרי רקדתי עם ספרי תורה במשך שעות במהלך החג,ואני מתאמץ יותר בלנקות את הראש מהדאגות,שמעתי שזה בריא ללב האוהב,ולחיוך.
השעה 2034, אני ברחובות,אחרי שיצאתי מהאוגדה ב1617 דקות. עצרנו לדקותיים,ואני רואה זוג חמוד,הוא כפיל של אורי זרמושקה והיא איזה בלונדינית לא מזכירה שכזו.
ואני תוהה על הבחור שסיפר שבקרוב ישתחרר ואני מאושר בשבילו.
מקווה שגם הוא ימצא לו איזה אישה טובה,שתחייך אותו קצת,את הקול העדין והחביב שלו,את אלף התכונות הראויות של חבר שלו.
רכבת מכיוון אשקלון הרגע עצרה מצד ימין שלי,ואישה מבוגרת לבנת שיער הביטה אליי,והמחשבה שעלתה בי הייתה ,האם לעשות לה שלום או שמא לא תקבל זאת בברכה.
לא משנה,כבר עבר הזמן.
מגיעים הביתה,שעה לפני מה שחשבתי,הרווחתי וזכיתי.
תודה לאל על הנסים הקטנים שכל יום ויום הם מנת חלקי.
תודה

אני מעביר את המחשבות שלי לכיוון הצבא,לבסיס שלי.
למקרה מרפי שלי,שבדיוק ביום שבו אני מתחיל טופס 55 ומעלה את בקשה,אמיר מספר לי שבקרוב -משהו כמו שבועיים אני אמור להתחיל לעבוד -כמו שרציתי כל הזמן הזה.

אני חוזר הביתה לשבת,לחוש אחרת,לנשום אוויר שונה.

להתרכבל בזמן שונה ועולם שונה כך נדמה,עולם בלי מדים ופקודות,אלא חיבוקים ונשיקות,וכנראה מאוד,בלי הבגדים המפריעים:)

אנחנו נרדמים בחיבוק,אני אפילו קצת נוחר "בגלל שהצטננת"י היא אומרת.

קמים למועד חשוב,אזכרה לסבי המנוח.

אבי בוחר לנסוע לבית הכנסת לארגן את הקידוש ואני והיפה הזאת שאני כה אוהב הולכים את הדרך ברגל.

ואני בלי כוונה,שוטח את סיפורי,זכרונותיי ואת עברי לפניי. נותן לה לראות לתוך עברי,לתוכי.

מספר חלק מהסיפורים הקטנים האלה שמרכיבים אותי.

את פה היה פעם פרדס -ומצביע על בית או על שדה ריק מעצים.

תוך כדי זה שאני מחזיק בידיה בעדינות,בחיבוק קטן.

וצעדנו מתואמים בחיוכים עדינים כמו הדבר הטבעי ביותר שקיים בין שני אנשים,צעדים מתאומים,ימין וימין שמאל ושמאל.

צוחק בלב,כי במסדרים שלנו בבסיס זה אף פעם לא מגיע בכזו טבעיות.

ממשיכים בטיול,שבתחילתו ואחריתו במקומות שאנחנו צריכים להגיע אליהם, ואמצעם הוא עבר שלם של תקופות חיים קצרות באדם כה צעיר,והדבר גורם לי לחוש כה זקן,להיות מסוגל לומר-הנה פה לפני 14 שנה נדרסה הכלבה שלנו,טפי היה שמה.

ופה פעם גר הדוד והדודה,וכאן היה גן משחקים גדול עם מגלשות,וכל מה שרואים זה שטח עם שאריות של מדורות.

היא מחבקת,מנשקת,עושה לי כל כך טוב בלב שזה מדהים אותי.

הנה אפילו בעת שכתבתי את המילים האחרונות היא נשקה לי בחיוך,לא מודעת לנכתב פה.

מספר לה על הטיול אופניים שהייתי עושה במושב ,מקצה אחד לשני,איך חשבתי שהמרחקים ההם היו נצחיים ממבטו של ילד בן 7 וכיום הם בדיוק מעבר לעיקול הכביש שמולנו.

 אני מוצא שלווה בטיולים האלה,אני חושב שנהפוך את זה להרגל:)