זהו יום נוסף שעבר בפיקוד,מזג אוויר נעים,כמעט כמו של אביב מתוק.

סיימתי ריצה קשה ותפילה,נותרתי מרוקן מלבד הגעגועים שזורמים בקרקעית הלב.

ניגשתי למטבח בחשק עז לארוחה כלשהי,והכנתי לעצמי שתי חביתות ושני מלפפונים.אחד פרוס פרוסות פרוסות כמו שאהובתי מכינה לי ,רק בלי אותו טעם ממכר ואהוב.

ומלפפון שני, שלם כמו גזר שמזכיר לי את באגס באני.והחביתות,כמו שתמיד אני מכין בפיקוד דומות לפנקייק וכולם מחמיאים לי עליהן.

אכלתי, דמעה קטנה של געגוע חמקה מהלב מן העין .

שבעתי רק מרוב הגעגועים שהיו במלפפון

 חזרתי הביתה היום- חמישי 7.8.08

אני זוכר שאפילו חתמתי את התאריך בטופס הפיזוטרפיה שלמעשה ביטא תחילת סדרת טיפולים חדשה.

והשעה שבה בערך הגעתי לביתי,שהייתה כ-4 בצהריים,שזהו שיפור משמעותי לעומת המנהג להגיע ב5-6 בערב.

היום הזה נושא בתוכו דברים רבים מידי,מטענים רגשיים גדולים מידי,כמו ביקור בבית העלמין,לנקות את מצבות סבי,סבתי,דודי ודודותי- אישתו עליהם השלום.

ואף קפיצה לחמש דקות,לטעום אם המילה "אמא" עדיין זוהרת מסביב למצבת אימו של חברי הטוב עוגי.היום הוא ה8.8.08, שהוא תאריך מאוד יפה לעיניים.

ואם זאת גם התאריך שבו נולדה אימו של חברי הטוב,שהספיקה כבר לעזוב אותנו בתקווה ושלעולם טוב יותר.

היום הזה ממשיך,קטעים טובים לצד רעים,אני מספיק דברים במחשב,כמו לצרוב סרטים,לעבור על תמונות ילדות ואף להשלים זמן איכות עם בני הבית כמו שראוי לעשות.

ועם זאת,היפה שלי רק מתעצבנת יותר ויותר והסיבות בעיניי נותרו כמקודם,נראות לעיניי כמפגרות במקרה הרע וחסרות טעם במקרה הטוב.

השעה כבר עשרים לאחת בלילה,מה שאומר שכבר משהו כמו 3 שעות הריב המטופש הזה נמשך .

היא בביתה,מתבצרת בעקשנותה ואני ... אני כבר עיף מרוב איומים מפגרים ("תהיה לי רק שלווה כשלא נהיה יחד עוד").

כשאהובים מוותרים על דברים מסויימים כדי לשמור על קשר תקין,אבל אסור לתת לאהבה להיות לטיפשות ולמקור למעשים שאחרי כן מחרטים עליהם.

רציתי לשתף,רציתי שתדעו,שאני מתאבל היום,ועד צאת יום ראשון.

על אימו של עוגי,על מצב הרוח,ועל מקדשנו (שיבנה בקרוב)

תמיד אמרו לי שהצבא משנה הכל,חברויותאנשים,הרגלים ותוכניות.

מי שאמר לי את זה צדק לחלוטין,הכל השתנה בסופו של דבר.

אבל לפחות מידי פעם אני זוכה לנחמה של מקרה זה או אחר של שגרה ישנה,של הרגל טוב מלפני הצבא.

כמו היום שיצא לי לשבת בשווארמה עם חבר,דבר שלא עשיתי מאז שעזבתי את חיל האוויר בערך.

במהלך השיחה עלה העניין של הנשק האישי,הוא שאל למה אני לא לוקח אותו הביתה איתי.

חשבתי לעצמי קצת והדבר היחד שעלה לי בראש שנשק זה כמו קונדום,במקרה הצורך רוב הסיכויים שהוא יגן עלייך אבל בסופו של דבר, תמיד תעדיף להיות בלי.

אני מסיים את השבוע הזה בתחושה נחמדה ביותר, כנראה בזכות זה שלא הייתי בכלל בבסיס אלא רק בנסיעות.

שמרו על עצמם,אתם חשובים מכדי ליפול בקטנות

מידי יום ויומו אני נתקל במצבים בהם אני נדרש לשנות, להשפיע.

כמו לנקוט עמדה לגבי עשיית שקית זבל או בכלל להביאו אל הפח.

תמיד כשמדברים על זמן במשל, משתמשים בו כמים/נהר.

והיום עלה בדעתי שכך זה גם היכולת להשפיע.

כשאדם עושה משהו פעם אחת , ההשפעה שלו נמוכה יחסית (אלא אם הדבר מעורר גלים) דומה לעלה שצף במים.

צף ,מפריע לחלק העליון לנוע ומחייב אותם לסטות בזמן שהוא עצמו נסחף הלאה.

ואילו כשאדם מתמיד,מתעקש להשפיע בכל כוחו זה כמו להיות אבן ששקעה במים,מכריחה אותם לנוע בנתיב שהיא מחייבת אותם.

וככה דברים נעים במסלול אחר.

ואם אשקיע מספיק מעצמי אולי אחרים גם יבינו,בתחילה ימנעו מלכלכך,אחרי כן אף יאספו בעצמם.

ומי יודע אולי בזכות מעשים שאעשה והתמדה הילדים שלי יקבלו עולם יותר טוב מאשר היה יכול להיות בלי מעשה זה

(מחשבות לגבי למה חייב להיות ראשון בחבורה שיעשה צעד בעל חשיבות ,כמו להותיר חלקת חוף נקיה יותר מכפי שקיבלתי אותה)

גילוי נאות להסבר המחשבות

(את ל"ג בעומר עשינו יחד,אני והיפה שלי,וחבריה בפלמחים,אוהלים זה טוב ליהודים,ושקיות זבל מלאות וחוף נקי אף יותר)