תמיד בתומו של דבר,ההרגלים שרכשת בעקבות אותו משהו מתגלים בצורה ברורה.

ועם הפרידה בא קושי עצום נורא עבורי,

התחושה שאני לא יכול לחלוק יותר את המחשבות שלי,

כפי שהיה תמיד בשיחת טלפון כמו שעם ליבי יכולתי.

ובעיה נוראית שהתחושה היא שהאור מן העיניים האפורות שלי נמוג שוב,

נמוג לצבע המזכיר מראה.

נוצץ אף לא מפיק אור משל עצמו.

כל הבוקר ניסיתי לחשוב איך להעביר אותו,

לשבת ולחכות בתחנת אוטובוס שבה אני נוהג לעלות כל יום כבר 4 שנים.

ואני קולט שכל המחשבות שלי נסובות על הרעיון של להתקשר אליה.

יש כאלה שיטענו שהדקות הראשונות של הבוקר (שאכן בהן מדובר כאן) נועדו לזמן פרטי,

לזמן בו אנחנו חושבים על מעשינו ותוכניותינו לעתיד.

מפריעה לי העובדה שכעת המחשבות שלי יאלצו שוב טקסט,קר ומנוכר יחסית.

וכעת אין לי עם מי לחלוק את עונג הקימה לבוקר חדש ,

וכעת אני שוב כמו רובוט קם לבוקר חדש.

אני חושב שהשיחות שלנו הן עיקר הקשר שלנו,כי אליהן אני הכי מתגעגע.

זה לשבת,ולהשתוקק לדבר איתה,על כל דבר מגדול ועד קטן, רק כדי לנשום שוב ובשמיעת הקול שלה.

זה לשכב בחדר ריק ללא מוסיקה ולצפות בכל רגע שהטלפון יצלצל,ותיהיה זאת היא (אך הצילצול ממנה לא יבוא)

להרגיש שהעולם שקט מידי,חסר מידי לעומת הקול המלא והמוסיקלי שלה.

והצחוק שיכול לגרום לי לאושר,בשם שמיים איזה צחוק נהדר.

זה הולך להיות יום ארוך

צילומים.

קונצרט.

געגועים לקול של מלאך.

מה חבל שאת בטוחה שאנחנו לא מתאימים