הימים האלה נוקבים את האוויר בחומם .

קשה להסתובב בחוץ אבל כשאתה במזגן הרבה יותר קל לנשום,במיוחד כשאתה זקוק למזג אוויר קליל על מנת לחיות בשלווה.

יש משהו בקיץ שפשוט מתיש אותי לא משנה כמה אנוח, כמה אנסה להירגע.

היום הוא יום ראשון,דבר שכבר ידעת בוודאי לפני שקראת את השורה האחורנה.

אני אחרי שבת בבסיס, שבת קלה יחסית,בלי יותר מידי עומס ובלי יותר מידי התעסקות בדברים מפגרים.

למען האמת זו הייתה השבת הראשונה שממש רציתי לסגור, לא בגלל הצבא אלא בגלל שהשבוע אני והיפה שלי חוגגים חצי שנה.

(ב27.6) ליתר דיוק.

וזה היה או להפסיד את החצי שנה או לסגור עכשיו.

החודשים האחרונים שינו אותי לא מעט, לצערי, לשמחתי ..

עדיין לומד להכיר את עצמי, אבל בסופו של דבר הדברים הבסיסיים נותרו.

אני מרגיש רצון וצורך מעצמי להתקרב אל הדת אבל אני לא חש שאני מסוגל וצריך לסמן את עצמי בסממנים החיצוניים, במיוחד כשאני עדיין לא מרגיש שהגעתי לנקודה בה אני "דתי" .

אומנם תפילה 3 פעמים ביום ותפילין בשחרית (או מנחה,מה שיש זמן אליו) אבל תחושת האמונה שליוותה אותי בחודשים שקדמו לנפח נחלשה נורא.

ופתאום מופיעים מולי דמויות שמנסות לחזק אבל דבריהן מבלבלים וקצת מפספסים את מטרתם .אבל כוונתם רצויה.

דברים בסיסיים מושפעים מהמחשבות האלה.

כשאני והיפה שלי שוכבים האם למעשה אני מפר חוקים שנכתבו הרבה לפני שבכלל חשבו להוליד אותי

ואם אתקדם במישור המדובר, הדתי האם למעשה עליי לוותר על העונג המשותף שלנו?

המחשבה הזאת קשה כל כך, שאני חוטא בעצם רצון לטוב.

אני מתגעגע לנהדרת שלי.

היא מעניקה לי זמנים כאלה נהדרים בחיי

זמני תם.

לצערי לא תמו ההרהורים

שבוע טוב רבותיי

תמיד אמרו לי שהצבא משנה הכל,חברויותאנשים,הרגלים ותוכניות.

מי שאמר לי את זה צדק לחלוטין,הכל השתנה בסופו של דבר.

אבל לפחות מידי פעם אני זוכה לנחמה של מקרה זה או אחר של שגרה ישנה,של הרגל טוב מלפני הצבא.

כמו היום שיצא לי לשבת בשווארמה עם חבר,דבר שלא עשיתי מאז שעזבתי את חיל האוויר בערך.

במהלך השיחה עלה העניין של הנשק האישי,הוא שאל למה אני לא לוקח אותו הביתה איתי.

חשבתי לעצמי קצת והדבר היחד שעלה לי בראש שנשק זה כמו קונדום,במקרה הצורך רוב הסיכויים שהוא יגן עלייך אבל בסופו של דבר, תמיד תעדיף להיות בלי.

אני מסיים את השבוע הזה בתחושה נחמדה ביותר, כנראה בזכות זה שלא הייתי בכלל בבסיס אלא רק בנסיעות.

שמרו על עצמם,אתם חשובים מכדי ליפול בקטנות

בבוקר שלישי נסענו לגריסה במסגרת הצבא,להיפטר מכל המסמכים שאנשים עצלנים מכדי לעשות משהו איתם.

אחרי יום קשה של העמסת הרבה ארגזי נייר וסתם לסבול מהמפקד הישיר שלי נפרדנו לשתי מכוניות.

אני במשאית עם ולדימיר והם...הם כבר בדרך לבסיס.

עצרנו בדרך להתרענן בתחנה של דודות (אגודה למען החייל-אוכל ומשקה חינם לחיילים) ואחרי שישבנו שם קצת זמן,

ביקשתי מאחת האימהות שמתנדבות שם טובה קטנה,שבעבורי הייתה שיא של געגוע.

שתחתוך לי מלפפון כמו היפה שלי מכינה לי בארוחות,חתוך לפרוסות עגולות עם שמן זית,מלח ופלפל שחור גרוס דק.

היא הסכימה ואני נותרתי בלי יכולתי לבטא את התודה שחשתי באותם רגעים.

היא נתנה את המלפפון בקערונת קטנה, ואני חייכתי אליה יודע שעשתה לי את היום.

לקחתי את הקערה בעדינות ובגעגוע כמו שעושים לאוצר שחזר הביתה.

ובאותם רגעים ובין כל ביס שנתתי באחת הפרוסות האלה של געגוע טהור.

נצבט לי הלב,וקלטתי כמה זה חסר לי,כמה היא וביתי חסרים לי בתקופה הזאת בחיי.

מהסוג שתופס אותך חזק בלב ומייסר ומענג בו זמנית.

כי אנחנו אוהבים לסבול געגועים ולדעת שעוד מעט זה יגמר בדרכנו הביתה.

כשעלינו לאוטובוס לא יכולתי להתאפק,שלחתי לה הודעה שתדע כמה אני מתגעגע אליה.

עוד שבת נוספת שנאלצתי לתת לצבא.

לא אחד התענוגות הגדולים אני חייב לציין.

במיוחד כשציפיתי למנוחה השבת ולשמור אותה כראוי וה-ע מפקד שמתקשר בלי להתחשב בכלל בשביל משימות מטופשות.

בסופה של השבת יצאתי זועם על השטויות שנאלצים לעשות בגלל מפקדים,ועם קצת נחת בגלל החברה המתוקה שלי.

אני מקווה להחזיר עטרה לישונה לגבי הכתיבה,עמכם הסליחה לגבי זה.

נושא ה"שלום" עם סוריה ומשא המתן מדיר שינה מעיניי, אני מצטער לומר אתזה אבל לראשונה אני לא מעוניין בשלום עם מדינה מסויימת.

לפחות ברמה של מתן שטחים ישראליים לשונאינו.

יהיה בסדר,לא?