תחושה כלשהי כלפי אדם כלשהו אינה ברורה מאליו.
אנשים מניחים שאם יפנו לאדם אחר וישאלו אותו - היי מה אתה מרגיש /חושב לגבי מישהו .
תמיד יהיה לו מה לומר.
ולמרבה הפלא,בימים אלו,ובכלל במהלך השנה הזאת אני מגלה שאני יכול להביט באדם ולדעת שלא איכפת לי בכלל ממנו.

זה מפחיד אותי לדעת שהמנגנון הגנה שלי מהצבא הוא ניתוק שכזה.

ואולי הדחקה היא המונח הנכון להשתמש בו.

אז אני מסתכל על עצמי בראי בבוקר כשאני שוטף פנים לפני מסדר,חושב לעצמי איפה אני יכול לצאת מהבועה של הלא איכפתיות.

מנסה,משתדל.

לפעמים גם מצליח.
לעיתים קרובות יוצא לי לשוחח עם הצעירים במחלקה.
הם פונים אליי כאל שועל קרבות זקן,כאחד שעבר עליו הכל בצבא.
מה עשו הקצינים פעם,ואיך מתמודדים עם הבעיה הזאת והזאת.
אני מוצא את עצמי מספר להם על עבר והווה. מרגיש כמו סבא שוב. רק על מדים.
ואז אני נזכר באותם אזרחים עובדי צה"ל שמראים את תמונות נכדיהם והסדירניקים מספרים עליהם בגאווה בביתם מול המשפחה.

לפני שעזבתי את חיל האוויר שמתי לעצמי מטרות בפתק קטן.
הפתק הזה עדיין איתי בכל יום ויום,מתחבא לו בתוך החוגר שלי.
בין המטרות היה גם -להיות אדם שראוי שיכתבו לו מכתבים,שראוי לזכור אותו.
מידי פעם אני גם שוכב במיטה ובוהה בתקרה - תוהה האם אני מצליח בזה,ומרגיש שנכשל.

קצת חופש לא יזיק לי ,קצת להתאורר.