מצפון ועד דרום המוח כבר נמס,אפילו לגעת במקלדת כבר קשה מרוב זיעה.

המחשבות זורמות לאט יותר מבדרך כלל,יכול להיות וזה משום שכל מחשבה קודם שתצא לפועל צריכה ניגוב זיעה הגון לפני שאפשר בכלל לפעול.

הימים קשים והעצבים מרוטים,מרוב חום קשה אפילו לחשוב על משהו אחר מלבד קפיצה לבריכה קפואה ולשכוח מכל השאר

שנהב שלי כרגע מביטה מבעבר למסך וזה הדבר הכי יפה בעולם (עצירת נשיקה)

זה מדכא לראות שעד שיש את הזמן והאמצעים לעשות זת כבר אין את היכולת לכתוב ,נו טוב העיקר הכוונה

 חזרתי הביתה היום- חמישי 7.8.08

אני זוכר שאפילו חתמתי את התאריך בטופס הפיזוטרפיה שלמעשה ביטא תחילת סדרת טיפולים חדשה.

והשעה שבה בערך הגעתי לביתי,שהייתה כ-4 בצהריים,שזהו שיפור משמעותי לעומת המנהג להגיע ב5-6 בערב.

היום הזה נושא בתוכו דברים רבים מידי,מטענים רגשיים גדולים מידי,כמו ביקור בבית העלמין,לנקות את מצבות סבי,סבתי,דודי ודודותי- אישתו עליהם השלום.

ואף קפיצה לחמש דקות,לטעום אם המילה "אמא" עדיין זוהרת מסביב למצבת אימו של חברי הטוב עוגי.היום הוא ה8.8.08, שהוא תאריך מאוד יפה לעיניים.

ואם זאת גם התאריך שבו נולדה אימו של חברי הטוב,שהספיקה כבר לעזוב אותנו בתקווה ושלעולם טוב יותר.

היום הזה ממשיך,קטעים טובים לצד רעים,אני מספיק דברים במחשב,כמו לצרוב סרטים,לעבור על תמונות ילדות ואף להשלים זמן איכות עם בני הבית כמו שראוי לעשות.

ועם זאת,היפה שלי רק מתעצבנת יותר ויותר והסיבות בעיניי נותרו כמקודם,נראות לעיניי כמפגרות במקרה הרע וחסרות טעם במקרה הטוב.

השעה כבר עשרים לאחת בלילה,מה שאומר שכבר משהו כמו 3 שעות הריב המטופש הזה נמשך .

היא בביתה,מתבצרת בעקשנותה ואני ... אני כבר עיף מרוב איומים מפגרים ("תהיה לי רק שלווה כשלא נהיה יחד עוד").

כשאהובים מוותרים על דברים מסויימים כדי לשמור על קשר תקין,אבל אסור לתת לאהבה להיות לטיפשות ולמקור למעשים שאחרי כן מחרטים עליהם.

רציתי לשתף,רציתי שתדעו,שאני מתאבל היום,ועד צאת יום ראשון.

על אימו של עוגי,על מצב הרוח,ועל מקדשנו (שיבנה בקרוב)

הראש עובד קצת אחרת בשנתיים האחרונות

המחשבות מסתדרות בצורה שונה,לומדים להכיר את עצמנו על ידי התבוננות ב'לבד' הזה .

אני מוצא את עצמי כבר חודשים בלי צורך לשבת ולכתוב,דבר שמטריד ומעודד בו זמנית.

מצד אחד זה חסר,העניין הזה להתיישב ולתת למחשבות לדהור יחד עם צלילי המקלדת והאויות הרצות על המסך בזמן שהעיניים מאבדות ממיקודן.

אני כבר שנה ו5 חודשים משרת בצה"ל, מאז שהתגייסתי רציתי להיות קצין.

לנסות לעלות את רמת הכבוד שמגיעה לקצין כאדם בפני עצמו על ידי כך שאהיה אחד מצויין.

ובחודשים האחרונים,מתחילת שירותי באוגדה אני תוהה מידי יום ויומו האם זה מה שאני רוצה כעת,ולומר את האמת המוטיבציה ברצפה ככל שאני נכסף לקצינים כאן באוגדה.

אני מתאכזב כל פעם מחדש על כך שאנשים יכולים להיות אחלה אנשים לשבת איתם על קולה ופיצה ,אבל חסרי כל יכולת פיקודית או היגיון בריא בסדר פעולות.

זה מבטל את הרצון להיות לקצין,לשמחתי מידי פעם אני נופל בשיחה עם אנשים טובים שמעלים את המוטיבציה ומחזקים את הרוח בדברים נכונים.*

*

*

אני מביט על המילים,הן התחושות שלי,אחת לאחת ועדיין אני מביט על 5 שורות המסכנות הללו ומתבאס מכך שכל זה יצא מהתחושות שלי.

אין דבר יותר מצער מאשר לגלות שלא כל המחשבות יצאו אל הדף,מה קרה ליכולת לבטא את הרגשות באריכות.

אולי ככה זה כשאומרים לך שאתה חופר יותר מידי.

השתיקה מגיעה למקומות הלא צפויים.