| 9/2007
אוויר קר
*נמרוד לב ואורלי פרל-זה כל הקסם*
אני חש רוחות של סתיו,ועייפות קטנה שכזו,שאומרת אתה לא עושה מספיק על מנת
להתחזק.
כזו שאם לא נזהרים ממנה נחלשים,ומאבדים מעקצנו. מאבדים את הניצוץ שבעיניים.
אני מבודד קצת לאחרונה,אי של... אני לא יודע מה אבל התחושה היא באמת של אי.
כבר מספר ימים שלא חיבקתי מישהי באהבה טובה,בחיבוק של שתיקה טובה.
אני איש של זוגיות חורף,כזה אני,עם בוא הגשמים הלב שלי עולה על גדותיו מאהבה
וצחוק,חיוך מלא בחיים.
ואולי אפילו החיבוקים שלי טובים יותר בחורף,משהו בקור שבחוץ מחמם את הלב,מאפשר
לחום לזרום מן הלב אל הידיים המחבקות.
אני לא חשוב שהיא תישאר אדישה למגע החם הזה.
אני מקווה שאמצא למי להעניק מהאהבה שלי החורף,כי אין דבר יותר גרוע מאהבה שנוזלת
מבעד לעיניים עצומות.
בחום מן הידיים שמתפזר לקור ואינו נספג בגוף מחובק.
אני אוהב את התכונה האנושית הזאת שפועלת בי כל פעם מחדש,מחדשת והופכת ויוצרת
בזכרונות כמו לדשן ולאוורר את המראות שנשכחו.
*דניאל סולומון-בא מכאב*
יש משהו מרתק בלהיות בחדר עמוס בזכרונות בכל חפץ וחפץ,כמו שבכל פעם שאני מחפש
בערמות של דיסקים שנמצאים תחת הטלפון בחדרי,תמיד אתקל באותו עלה שנתנה לי הילה
הבלונדינית מבניה,שכבר קרוב לשנתיים לא ראיתיה ועדיין,לא זרקתי את העלה שלה.
בחיוך עדין .
חדר עמוס חפצים,כך אימי טורחת לציין בפניי בכל פעם שיוצא לה.
עמוס זכרונות,כמו הנה ערמה של טושים עטופים בגומיה שנותרו אצלי עוד משנת 2003
ממחנה קיץ ועובדים כמו חדשים.
והפתקים ששני ונטלי (ז"ל) כתבו לי באחד מהביקורים שלהן אצלי,וכמובן הזכרון עולה
ומנסה לעלות באוב את זכרון דבריה והתנהגותה של נטלי,והכאב בחזה כשאני לא מצליח
לעלות את הזכרון לחלוטין לתחיה,בעצב שמתגלגל בחזה מזכרון הלוויה שלה.
אני מנסה שלא להתעמק ברגעים הכואבים האלה,ואפילו כעת כשאני כותב עליה אני יודע
שהתכוונתי לכתוב על משהו אחר בכלל,כל על אהבתי לחורף ועל זה שאני מתעצל לנהוג על פי
תוכנית האימונים שקבעתי לעצמי מסיבה לא ברורה.
ועדיין,ישנם שדים בארון שאם מעירים אותם קשה להכניסם בחזרה,למנוע מהם
להכאיב.
ישנם דברים שאסור לכתוב עליהם,עוד כאב שאקח לקבר.
| |
סתיו לרוב אני מזהה זאת לפי מזג האוויר הנקי והעבודה שהשמש בורחת מהר מידי כך נדמה. החשיכה עוטפת את המדינה תוך שעות מעטות יחסית והקרירות כאן משתלטת. אני מאלו שמתחדשים כל פעם מחדש כאשר משב של רוח קרירה חולף על גופם.
גשם הוא תופעה בשישראל תופס נפח נוסף,נפח נפשי אפילו אוכל לומר. בעוד שבמדינות רטובות הגשם מסמל רק מים ומרווה לאדמה אצלנו נוסף תוכן של טהרה וקדושה בגשמים. אני זוכר שבשבוע האחרון,ימים מספר לפני שחזרתי הביתה מן הבסיס ,בבוקר ירד היורה,טפטוף קדוש שכזה. אני זוכר איך האדמה נראה כנאנחת -סוף סוף זה בא. אני גם חיכיתי לו,כששאלו אותי מהי העונה האוהבה עליי עניתי תמיד עונת הגשמים העדינים,אלו שמעניקים אך לא הורגים.
הייתי צעיר אך רק בשנים מספר מהגיל שבו אני נמצא כיום כשאחי אמר בצחוק שבחדר שלי שורר אקלים שונה,חם יותר. וזה בעקבות החום שאני מפיץ. כבר קודם לכן ידעתי שנועדתי למזג אוויר שונה,קר יותר,בעל גוונים של אפור וגשם בשמיים שמעל. כחלק מאותם זכרונות יש גם את הפעמים שהיה שוטף ידיים ומנגב בי,ושניות מעטות אחרי כן כבר הייתי יבש לחלוטין,וידיו-כמו ניגב במגבת.
זה מקום אחר וסיטואציה שונה,אנחנו במיטה שלי ,אני ומי שבזמנו הייתה ליבי שלי,שכיום כבר לא איתי ולא שלי. כמו אחרות וטובות לא פחות,זרועותיה סביבי מנסה לאסוף סביבה עוד מהחום שלי,בעוד שאני משתוקק לקצת קור שמסתתר מחוץ לשמיכה שלנו. עד היום היא זוכרת אותי לטובה בזכות החום שלי,וזה מה שלפעמים היא מחפשת אצלי,חיבוק חם.ומבט מעיניים טובות.
הסתיו תמיד אחז בתוכו זמן לאירועים ומקרים מיוחדים,כמו בכל עונה האירוע מקבל פן קצת שונה כשבחונים אותו לאור השמש של אותה עונה שבה קרה.
שזה יהיה לנו סתיו קריר ,מלא בגשמי פריחה ועונג,כמו הטיפטוף שמצנן את הזיעה בריצה,כמו גשם של נשיקה של זוג חדש. הייתי רוצה לצחוק בגשם השנה,בנשיקה עדינה.
| |
קרוב. התחייבתי לעצמי לא להתעצב על דברים שאיני יכול לשנות בם משהו. מאין מחוייבות שכזו על מנת לא לשבור את ליבי עם אמירה של בחורה ולא להתרגש כשהיא מחייכת אליי. *רמי קלינשטיין-קרוב אל ליבך*
אני חוזר אל הספרים של מאיר שלו,להשיג קצת שלווה שונה שמלאה ברגשות מתערבלים. כמו שכל אדם פועל בהם.
אז אני מעסיק את עצמי ככל האפשר,בוהה במילים הטסות מול עיניי. עושה כמו שתמיד עשיתי כשיכולתי,משתיק את הרגשות והתמונות שעולות למול עיניי כנקודות אור שתקועות בעין אחרי שמתסנוורים התמונה נשארת צרובה בעין ואתה מנסה לגלות עולם חדש
"שאיהיה מכושף,שיפסק המרדף"
אני לוקח לגימה נוספת של אוויר,עוצם עיניים מנסה לדומם את המחשבות ורק לקבל את השלווה שמקיפה אותי,במנגינה אהובה וברוח שמגיעה מן החוץ,מלווה בתחושה קלה של חורף,שהיא תמיד מנחמת את הלב כשהוא חש בודד.
"הלכתי למצוא לי בית.אנשים אחדים יורים,בעצמם או בזולתם.אני הלכתי למצוא לי בית.בית שירפא,שישכך,שאיבנה בבנייתו,שנכיר זה לזה טובה"-יונה ונער.
בצפיה בירח אני מעביר דקות מספר,מצלמה ביד,כמו טלסקופ העדשה,שחורה ,כבדה מרוב חדות תמונה,וצמצם שמבקש להיסגר ולכתוב מסר משלו על החיישן של המצלמה. לחיצה אחת,זה כל מה שדרוש לה ליצור חותם.
לילה טוב לך.
| |
משהו בחיי,עומד להשתנות אין יותר איכסה ופיכסה? (מאתמול? (אולי אפילו קצת קודם?)
זה כתוב בספרים בשירים במפות הכוכבים מה כולם מחפשים את האושר מקווים והגורל צבעו אפל עמוק בפנים אל תבכי אחות קטנה זה לא פשוט את מבינה
| |
ממתינים 07-10 אני נושם אחרת קצת לאחרונה. מביט אל השמיים וקולט טיפות של יורה שפוגעות מסביבי,לא חש אותן ,שהרי הן מתאדות לפני שמגיעות אליי. חש את אוקטובר מגיע אליי,מחבק אותי בריח טיפותיו. "אז קחי אותי בזרועותייך, הביאיני אל הכרם שם השקיני מן היין האדום ולמדי בי אהבה, שלעולם תחיה בי רק בידקי שליבי אינו נדם"
הימים האלה מעייפים אותי יותר מידי,חסרי המעש עד כדי תחושת דיכאון. וטיפות העונג שלי מתמקדות באנשים בודדים,עד כדי כך שניתן לספור אותם ביד אחת,וזה מוסיף לעצב שלי. ואני זוכר את המעוקה שחשתי כאשר שאר חבריי להמתנה פרסו כנפיים ועברו אל הקורסים שכה יחלו אליהם. ואני ,חש כמו גוזל נכה,נותרתי בקן ומי יודע מתי אם בכלל אעוף מכאן. זוהי הבעיה שהכי מחלישה אותי,הכי מעיקה עליי,החילוף של האנשים הבלתי פוסק,ואני...נותר בלא שינוי כאילו רגליי מקובעות לאדמה. הייתי בוכה מרוב הכאב שחשתי מאותו ריכוז של -אתה לבד" שהיה באותם רגעים,איני זוכר מדוע לא בכיתי,אני רק זוכר את הכאב בלב שהותיר אותי שכוב על המיטה,עוצם עיניים ומתפלל ,מתפלל שהם יגיעו למקומות שיחושו אושר בהם,שאני אעוף ואסתלק מן הסיוט המתמשך הזה של הקיפאון שבו אני תקוע,שאחוש קצת מיצוי ולא כאילו אני מוקף בשוטים המחזיקים בחותמות גומי שבחתימה אחת עשויים להצילני מכאן,וממשיכים לעכב אותי ולהתעלל בי טפין טפין כל פעם. כל פעם לראות חבר אחר הולך,מתקדם מגיע לאיפשהו,ואני ממתין לשחרור שמי יודע מתי יבוא ?
אני לא אוהב לדכא את האנשים שמאזינים לי,שקוראים את מילותיי,אבל איך אפשר לכתוב בבדיחותא כשכל מה שבראשך זה הדבר הזה?
| |
לדף הבא
דפים:
|