ראש הממשלה העתידי של מדינת ישראל גאה להציג:

ועכשיו, הבית ריק. שקט כאן מידי. אני מסתכל ימינה ואת לא שוכבת שם, הרצפה

כל כך ריקה כאן, בלעדייך.

הבוקר, הלכה כלבת המשפחה, שושה, לעולמה בגיל 9.

שושה שהגיעה אל ביתנו לאחר שננטשה במעלית הבניין כגורה בת מספר שבועות,

מהר מאוד הפכה לבת-משפחה ומילאה את הבית באופי המוזר שלה.

עצלנית הייתה, לא אהבה לטייל בחוץ. גם אי אפשר להגיד שהייתה יותר מדי אמיצה.

אבל כל כך חמודה ויפה.

ביומיים שלושה האחרונים, שמנו לב לשינוי קיצוני בה. היא החלה לנשום בכבדות

וכשהתיישבה החלה להירדם בישיבה – דבר שבחיים לא היה קורה לה. עייפה הייתה,

עייפה מהחיים. בהתחלה, כשהערתי על זה שהיא נרדמת בישיבה ההורים מיהרו להתכחש

לכך. לא האמינו שכנראה הסוף מחכה מעבר לפינה.

אבל אתמול, אבא כנראה בתוך תוכו השלים עם המצב והכריז פומבית כי "מחר אני לוקח אותה לווטרינר".

אבא הוא אולי האחרון שייזום נסיעה לווטרינר. ואם הוא יזם את הנסיעה לשם, סימן שכוחו לא עמד יותר

בלחץ הרגשות.

רק לפני חודשיים עברה אירוע מוחי קל, או אירוע מוזר כלשהו. אבל כלום לא השתנה בה לרעה.

בלילות האחרונים לא הצליחה לישון. הגוש בחזה שכבר הגיע למימדים עצומים בגודלו, כנראה

כבר לחץ יותר מדי על הלב. כל היום הסתובבה בבית ללא נחת. במיוחד נעמדה מול החלון,

אמא חושבת שזה כדי לראות את הנוף שראתה ב-9 השנים של חייה ולהיפרד מהסביבה

אותה הכירה, אך כנראה שזה בעצם היה בשביל לקבל אוויר לנשימה.

אני בתוך תוכי כבר השלמתי שהיום, מהווטרינר היא כבר לא תשוב. נפרדתי ממנה בבוקר,

רגע לפני שיצאתי לבסיס. את אבא הנחיתי לעדכן אותי אם יש קורה משהו "מיוחד" בווטרינר.

אמא סירבה לבקשת אבא, להיפרד משושה רגע לפני שיצא איתה אל הווטרינר.

אמא האמינה שהיא תחזור. האבחנה הייתה חד-משמעית: סרטן שהחל להתפשט מסביב ללב.

ניתוח מיידי לא יעזור כי היא תמות מיד עם ההרדמה. היה אפשר להתחיל תהליך של תרופות

שיעזרו לה לנשום, ולנתח במועד שייקבע – אך גם זה, יאריך את חייה בחצי שנה מקסימום.

התייעצות טלפונית בין ההורים הכריעה את הגורל. שושה הלכה לישון בעזרת זריקת טשטוש.

בזריקה השנייה – אבא כבר לא יכול היה להיות נוכח. גם את הרצועה והקולר לא החזיר הביתה.

עכשיו נשארו הזיכרונות, התמונות והשקט שנצטרך להתרגל אליו.

ביי שושה – תהיי חקוקה בזיכרוננו לעד.