ראש הממשלה העתידי של מדינת ישראל גאה להציג:

מיד לאחר ראש השנה ולפני יום הכיפורים, ארזתי את המזוודה, נפרדתי מהצבא תוך השארת

רשימת הנחיות איך להתנהל בהיעדרי ויצאתי לדרך לנתב"ג.

אבא התעקש ללוות אותי למרות שהייתי בטוח שאני יכול להסתדר לבד, אבל הליווי נועד

יותר בשביל להרגיע אותו מאשר לעזור לי (הורה לחוץ הוא מתכון בטוח לחטוף עצבים סתם ככה)

את הדרך עשינו ברכבת. כשבקרון לידנו יושבת חבורה של מורים לשל"ח שעשו דרכם

לאיזושהי פעילות מאורגנת אי שם בשרון.

מורים לשל"ח הם אוכלוסיה מוזרה - גם בגיל 50 הם בטוחים שהם בגיל הנעורים שלהם -

עגילים באוזניים, שרשראות מהטיילת באילת סביב הידיים והצוואר, נעלי הרים משנות ה-90,

לאחד צמה ארוכה ואפורה היורדת מראש כמעט קירח לחלוטין ולאחר תספורת לא ברורה.

לשדה התעופה הגענו שעתיים וחצי לפני הטיסה והצ'ק אין היה דיי מהיר.

אחרי פרידה קצרה והמתנה של 50 דקות עליתי למטוס. הדיילת הצביעה לי על מקום הישיבה

שלי, אם כי היא טעתה כי הכרטיס לא היה למחלקת העסקים (וחבל שכך...).

11 וחצי שעות טיסה היו לפני וזה לא כולל טיסת ההמשך של עוד כ-5 שעות תמימות.

התיישבתי בכיסא שליד המעבר (מצוין!) ולידי בשורה התיישבה אישה מלאה ואיזה בחור צעיר

שיצא לטיול לבדו ברחבי ניו יורק. השניים היו מועילים מאוד כשלא קמו מהמושבים שלהם יותר

מפעם אחת לאורך כל הטיסה. אחרי סרטון בטיחות מתקדם המריא המטוס.

לפניי ישבה אישה מרירה ומבוגרת מהמבוגרות שאתה יודע שהן רעות לסביבה -

אם לרגע הייתי נוגע עם הברך במושב שלה הייתה מסתובבת עם מבט אימתני ופעמיים לאורך

הטיסה העירה לי הערות נוזפות. התעלמתי ממנה... רחמים על הילדים שלה.

לפני הנחיתה בארה"ב מחלקים הדיילים את מסמכי ההגירה שצריך למלא.

לפני הטיסה דאגתי להכניס לתיק עט כדי שאוכל למלא את הטפסים האלה בצורה חלקה

והכל יעבור בשלום. מיד לאחר שקיבלתי את המסמכים הושטתי את היד לתיק, הוצאתי את העט...

ואיזו פאדיחה!!! העט התפוצצה לי ביד! כל היד נהייתה כחולה והייתי מרוח בדיו.

בלית ברירה כיסיתי את העט בנייר והשתמשתי בה בכוחותיה האחרונים כדי למלא את הטפסים.

בביקורת הגבולות השוטר הניו יורקי הסתלבט עליי ועל הידיים הכחולות שלי וכך נכנסתי

בשערי ניו יורק מרוצה אך מלא בכתמי דיו.

אחרי שעתיים וקצת של המתנה לטיסת ההמשך עליתי על מטוס מעפן ומיושן קצת בטיסה ישירה

ללוס אנג'לס. המטוס לא היה מתקדם במיוחד לעומת המטוס שהביא אותי ניו-יורקה, ואת הוראות הבטיחות

העבירו הדיילים בפנטומימה המגוחכת הידועה לשמצה. 

בטיסה הזו לעומת הקודמת, הצלחתי להירדם ל-4 שעות שינה ובשעה טובה הגעתי ליעד - לוס אנג'לס, ארצות הברית!

אני כאן בארה"ב כבר כמה ימים ועוד שבועיים מצפים לי בהמשך.

מדהים להיות כאן. ביקרתי באולפני יוניברסל - חוויה סוריאליסטית מאוד להיות ממש על הסט של עקרות בית נואשות,

או להיות חצי מטר מרחק מהדלוריאנס - המכונית מ"בחזרה לעתיד".

פארק יוניברסל והמתקנים בו פשוט עוצרי נשימה. המתקן של משפחת סימפסון לדעתי אפילו בארץ לא יצליחו

להגיע לרמה שכזו, היה מדהים. ואילו מתקן 'המומיה' היה כל כך מפחיד שאני לא יודע מה היה בפנים כי כל הזמן

הייתי עם עיניים עצומות מרוב המהירות וההרגשה ה"לא נעימה" (לא רוצה להגיד פחד... )

יום למחרת ביקרנו בשדרת הכוכבים ובמוזיאון מדאם טוסו של הוליווד - פשוט מרהיב.

הנחת והחיים השלווים כאן מנחיתים עליך אווירה כל כך מרגיעה ומהנה. המטוסים היחידים שעושים רעש

בשמיים אלו המטוסים הנוחתים בשדה התעופה ולא מטוסי קרב למיניהם. הביקור כאן מאוד חווייתי, אין מה להגיד.

בשבוע הבא יקרה הדבר הגדול ביותר שיכול להיות - השגנו כרטיסים לתכנית של קונאן או'בריין שאני המעריץ מס'

אחד שלו... ואני מת כבר להיות שם.

אז... עד לפעם הבאה......... חג סוכות שמח!