ראש הממשלה העתידי של מדינת ישראל גאה להציג:

בשבת תשחק נבחרת ישראל מול נבחרת מולדובה כחלק מהמסע הכושל להעפיל למונדיאל.

הסיכויים כידוע קלושים, אך קיימים על הנייר.

השבוע היתה סאגה סביב השחקן, בן סהר, שנקרא להגיע לישראל לבצע טירונות בת שבועיים

ולהתחיל את שירותו הצבאי.

כל ההתנהלות הן של צה"ל והן של השחקן עצמו בקשר לגיוסו לצבא היא שערורייה אחת גדולה -

אפילו בכנסת מונחת הצעת חוק מיותרת שבאה להגן על השחקן.

השחקן איים לא להגיע למשחק של הנבחרת אם צה"ל לא ישנה את הצו שלו לטירונות.

חברים וחברות - עם משתמט כזה אני לא מתכוון לתמוך בנבחרת.

נבחרת אמורה למשוך את העם ולאגד אותו סביבה. עם שחקן כזה, שמתחמק מכל חובותיו

כאזרח ישראלי, אין לנבחרת מקום של כבוד בליבי.

ובכלל, ממתי שחקן שלא עשה צבא רשאי לשחק בנבחרת ישראל? זכור לי שיגאל אנטבי, בזמנו,

לא עשה צבא ולכן גם לא זומן אף פעם לנבחרת עד שהשלים את השירות שלו או משהו כזה.

אז איך בן סהר בנבחרת?!

הבוקר התעוררנו בארה"ב למשמע הידיעה המרכזית שנשיא ארה"ב ברק אובמה, הוכרז

כחתן פרס נובל לשלום לשנת 2009. ואני תוהה - על מה ולמה?!

הנשיא אובמה עוד לא סגר שנה אחת בחדר הסגלגל, עדיין לא מחזיק באיזשהו הישג מדיני

מרשים וכבר מקבל פרס והוקרה?

שלא תבינו אותי לא נכון. אני מאוד אוהב את הנשיא אובמה. מכניס רוח דינאמית בבית הלבן

שהפך לדיי אפרפר בקדנציית בוש (אם כי בוש היה מאוד פרו-ישראלי שזה היה מצוין עבורנו).

אך אני לא מצליח להבין את הזילות שגורמים לפרס הזה עם הענקתו לנשיא אובמה -

שלא עשה עדיין שום דבר כביר כדי לזכות לכבוד להיות באותה השורה עם מנהיגים דגולים

שקיבלו בעבר את פרס נובל לשלום על פועלם הרב והמרשים. אני מצטרף לדיעה שקראה

לאובמה לוותר על הפרס מתוך צניעות ומתוך כנות אמיתית שזה עדיין מוקדם מדי.