ראש הממשלה העתידי של מדינת ישראל גאה להציג:

אזרחי ישראל,

באם הסיפור שהגיע לאוזניי היום נכון, ולאור המקור שעידכן אותי בדבר הסיכויים לכך גבוהים למדי, הרי שבאמצע השבוע הקרוב תודיע ציפי לבני לא רק שהיא חוזרת ומתמודדת בבחירות לכנסת ה-19, אלא שהיא עושה זאת כראש רשימה שתכיל גם את אהוד ברק ואת עמרם מצנע.

בין אם כך יקרה כפי שמתואר ובין אם לבני תודיע על התמודדותה בבחירות (מצנע כמעט בוודאות מתכוון לרוץ ברשימה תחתיה), הרי שציפי לבני תוכיח לכול עם ישראל שאיננה פוליטיקאית מזן אחר, כפי שהציגה עצמה כל העת. היא מוכיחה שהיא חושבת על האינטרס האישי בעדיפות על האינטרס הכללי.

ראוי היה שלבני, שהפסידה בבחירות דמוקרטיות על הנהגת קדימה – בחירות שאת תוצאותיה לא ידעה לכבד ולהישאר כמספר 2, הייתה לפחות חוברת למפלגת העבודה על מנת לסייע דרך המסגרת הטובה והנכונה ביותר, להוות אלטרנטיבה שלטונית לממשלת נתניהו.

לבני התבטאה רק לפני שבועיים נגד הקמת מפלגה נוספת שתפלג את הגוש מרכז-שמאל, מהלך שלא יקדם בהכרח את הפלת נתניהו. אפילו היא, לא מסוגלת לדבוק באמונות ובדברים שהיא משדרת כלפי חוץ.

הקמת מפלגות-טרנד, לא מקדמות את המערכת הפוליטית ולא מהוות את טובת הציבור, בכלל. עלינו לשאוף למערכת שבה כמות המפלגות הקטנות בה נמוכה מאוד. רק כך ניתן ליצור יציבות שלטונית ופוליטית כאחד.

שלא תתבלבלו – הבחירות הקרובות הן בסימן "הליכוד או העבודה?", זו השאלה שצריכה להנחות כל אחד מהבוחרים מאחורי פרגוד ההצבעה.

ציפי לבני לא הצליחה להוביל את ישראל כשקיבלה את המושכות לידיה, ודבר לא השתנה מאז. היא שימשה כיו"ר אופוזיציה שלא שמעו אותה, שנכנסה לתרדמת פוליטית לאחר הכישלון בהרכבת קואליציה, והחלה להתעורר כאמור רק לפני הבחירות על ראשות קדימה. לעומת זאת, שלי יחימוביץ הייתה ועודנה העקבית ביותר בביקורת שלה כנגד מדיניות הממשלה, התנגדותה לתפישת העולם הכלכלית של נתניהו והיא ורק היא מהווה אלטרנטיבה שלטונית כנה, אמיתית וכזו שנבחרה באופן דמוקרטי, להוביל את המפלגה להפיכה שלטונית.

שבוע טוב.