ראש הממשלה העתידי של מדינת ישראל גאה להציג:

חברות וחברי מפלגת העבודה,

אזרחי ישראל,

פרישתו של חבר הכנסת, עמיר פרץ, ממפלגת העבודה וחבירתו לתנועה של ציפי לבני, הפתיעה אותי מאוד. הבטן כאבה לי מרוב כעס, אכזבה ותחושת בגידה של אדם שאני מעריך אותו מאוד, ששידר במשך כל שנות פעילותו הפוליטית שטובת הכלל מנחה אותו, ולא טובתו האישית.

לעמיר אי אפשר יהיה לקחת את תרומתו החברתית והביטחונית במדינת ישראל. הוא זה שהביא להעלאת שכר המינימום, הוא זה שחתום על כיפת ברזל.

עד לפני שבוע, הסתובב עמיר פרץ בין חברות וחברי המפלגה, התחבק עימם, ביקש את אמונם בו בפריימריז, לחץ להם ידיים ואמר לכולנו לסמוך עליו.

עמיר קיבל את אמון חברי מפלגת העבודה. הוא סיים במקום השלישי ברשימת המפלגה לכנסת ה-19, והוכיח לכולם שקיימת אהבה והערכה רבה כלפיו בתוך המפלגה. מאין הוא מביא את הדברים שהוא הרגיש שלא רוצים בו במפלגה? לא הייתה פה שום שנאת חינם, להיפך – עמיר נהנה מאהבת חינם. זאת אף על פי שכשהיה יו"ר המפלגה, הוביל אותה אל תוך ממשלה בניגוד מוחלט להבטחותיו, מבלי שלקח לידיו תיק חברתי וכלכלי כפי שהצהיר, אלא את תיק הביטחון.

שמעתי את הדברים הברורים והקשים שנשא עמיר, במסיבת העיתונאים לצידה של ציפי לבני. ואני תוהה – אם שלי יחימוביץ לא שמאלנית מספיק לטעמו, האם חבירה לאלעזר שטרן זו הדרך המשקפת את דרכו של עמיר? האם חבירה לתנועה בראשות ציפי לבני, בטענה ששלי יחימוביץ לא מוכנה להכריז על חוסר כוונה להיכנס לממשלה עם נתניהו בכל מחיר, בעוד ציפי לבני מודיעה חד משמעית שהיא לא שוללת שותפות עם נתניהו, זו הדרך המשקפת את עמיר פרץ?

אני מציע לכול אחד מכם, לעשות גוגל. חפשו כיצד פעל אלעזר שטרן כקצין חינוך ראשי, באופן גזעני ובוטה כנגד חיילים בעלי נטיות מיניות שונות, כיצד התבטא אלעזר שטרן כנגד משפחות שכולות – האם זה הוא איש הנושא דגלים ליברליים כפי שמנסה ציפי לבני לצייר את רשימתה לכנסת?! חפשו בגוגל גם על עמרם מצנע, כיצד התבטא נגד עמיר פרץ והדברים שהוא מייצג. כיצד התחייב (כמו עמיר) ואף חתם על אמנת התחייבות שלא לפרוש מהמפלגה באם יפסיד בפריימריז על ראשות התנועה, ותיווכחו לראות איש ציבור שאינו יודע לעמוד על התחייבויותיו. האם הייתם ממשיכים לעשות עסקים עם אדם שחתם לכם על צ'ק ללא כיסוי? אז מדוע שתבחרו בפוליטיקאי שמילה שלו זו לא מילה?!

אנשים, המהללים את הדמוקרטיה הישראלית, ומקבלים על עצמם את כללי המשחק הדמוקרטיים, לא יכולים לעבור מתנועה לתנועה לאחר בחירות דמוקרטיות במפלגתם, רק מכיוון שהפסידו. לבני, מצנע ופרץ – העמידו עצמם לבחירת הבוחר, והבוחר אמר להם בקול צלול וברור – "אני מעדיף את המועמד האחר". זוהי הדמוקרטיה, אין אחרת ממנה. אין טובה ממנה. אין לגיטימית ממנה. ומי שמנצל אותה כדי להיבחר, צריך לכבד אותה גם כשהוא מפסיד. במקום זאת, בחרו השלושה לעזוב את המפלגות בהן הפסידו, בהן אמרו להם באופן דמוקרטי: "מעריכים אתכם מאוד, אך בוחרים במועמד האחר".

לבני, פרץ ומצנע יכולים לנאום מבוקר עד ערב על חיסולי חשבונות, על דילול אנשים ליברליים שחשבו אחרת והשמיעו קול אחר בתנועה, והם יכולים לעשות זאת בשפה מנוסחת היטב, בנאום חד-לשון אך מה שבסופו של דבר נשאר כחותמת דיו שחורה, הם המעשים. בעוד המילים מתנדפות באוויר, המעשים נשארים כעדות לנצח נצחים.

עמיר פרץ עזב את מפלגת העבודה לא כי שנאו אותו ולא כי היא איננה מייצגת את דרכו, אלא כי האגו הנפוח שלו לא יכול היה עוד לסבול את העובדה שאת רוב הקולות במפלגה, לא הוא מחזיק.

מפלגת העבודה מציעה מצע כלכלי-חברתי מובהק, כמצע המרכזי. הדגל החברתי בראש התורן. זה מה ששיקם את המפלגה, זה מה שמשך אליה רוח צעירה ונמרצת. נבחרה רשימה מגוונת ומצוינת של אנשים. חלקם עוסקים בתחום החברתי-כלכלי, אחרים בתחום המדיני. יש שעוסקים בתחום הביטחוני, ויש שעוסקים בתחומי החינוך והצעירים. כזו היא מפלגת העבודה. נבחרת שמסוגלת לעסוק במגוון רחב של תחומים. המצע המדיני קיים, חי ובועט. תשאלו את פואד, את הרצוג, את דניאל בן סימון, את עומר בר-לב. די עם הספינים העלובים, כאילו נטשה מפלגת העבודה את מורשתה המדינית. זה שקר גס. זה לא נכון. כל שצריך לעשות זה להקשיב. מי שמקשיב ישמע תשובות לכל שאלה – בין אם בנושא כלכלי, ובין אם בנושא מדיני. מי ששם לו אטמי אוזניים – לא ישמע דבר.

חברות וחברים,

יש רק מפלגה אחת בישראל שלא מזגזגת. שדבקה בדרך שבה היא מאמינה. כזו היא מפלגת העבודה. לא נוותר, כפי שלא ויתרנו עד כה, על דרכנו החברתית. על כוונותינו לקדם חברה שוויונית יותר, צודקת יותר, אנושית יותר. חברה שיש בה מתן הזדמנויות נרחב לכלל גווני האוכלוסייה.

מפלגות הטרנד החולף יתמוססו כחול במים. תמיכה בהן, היא מתן פרס לפוליטיקאים שלא מקבלים על עצמם את כללי המשחק הדמוקרטי, שלא יודעים לכבד הכרעות גם אם הן נגדם. יהיה זה חיזוק לתופעה הפסולה, של החלפת מפלגות כפי שמחליפים מכנסיים. אם רוצים להפסיק ולראות מפלגות חדשות קמות בכל מערכת בחירות, ולא מטעמים אידיאולוגיים, ולא כי הן גילו נוסחת פלאים שאיש לא ידע קודם, שתוביל את מדינת ישראל לדרך המלך, אלא מתוך מניעים אישיים, אגו וכעס – אסור לשים בקלפי את הפתק שלהן.

הבחירות הקרובות הן עדיין בסימן "העבודה או הליכוד", אחת מהשתיים.

תומכיו של פרץ במפלגה צריכים להשמיע את קולם, להביע את אכזבתם מהאיש שבחר את טובתו האישית על פני טובת הכלל. עליהם האחריות, ממנה ברח עמיר. להיות חלק מהקבוצה, להתגבש ולאחד שורות במפלגה למען סדר יום חברתי, סוציאל דמוקרטי וטוב יותר למדינת ישראל.