ראש הממשלה העתידי של מדינת ישראל גאה להציג:

אזרחי ישראל,

מושב הקיץ של הכנסת ננעל השבוע בקול זעקה צורמת של הדמוקרטיה הישראלית.

יומיים חלפו מאז העבירה הכנסת ברוב קולות בקריאה ראשונה את תיקוני החקיקה בחוק יסוד: הממשלה, במסגרת הצעת חוק המשילות.  הצעת חוק אשר תביא, אם תאושר, להעלאת אחוז החסימה ל-4%, הגדלת הרוב הדרוש להפלת ממשלה בהצעת אי-אמון ל-71 חברי כנסת ובנוסף עברה בקריאה ראשונה ההצעה לקיים משאל-עם באם תגיע הממשלה להסדר מדיני.

זהו סימן לכך שאנו נמצאים בתחילתה של תקופת מבחן לדמוקרטיה הישראלית ולחוסנו של מוסד כנסת ישראל. ביום רביעי האחרון, הדמוקרטיה זעקה אך מעטים שמעו. היא צעקה לעזרה, אך לא מעט בחרו להתעלם. מי שצפה בדיוני מליאת הכנסת יכול היה לחזות בעיקר בחברי כנסת ערכיים המגוננים בנשמתם ובליבם כנגד הכוונה לרמוס את ערכיי הדמוקרטיה וכללי המשחק הפרלמנטאריים.

אני שומע בימים האחרונים תגובות של אזרחים רבים שתומכים ברצון ליצור משילות בישראל שתהיה איתנה, יציבה ותשרה תחושת ביטחון בציבור. אך רבים מקרב התומכים, כלל לא מבינים את המשמעויות וההשלכות של החקיקה הזו – המהווה פגיעה חמורה בערכיי הדמוקרטיה הישראלית.

מה הבעיה? קיומן של סיעות קטנות בבית המחוקקים? העלאת אחוז החסימה בכנסת הנוכחית ל-4%, תוביל לכך שרק סיעות של 4 מנדטים ייכנסו לכנסת. מי אומר שבכנסת הבאה או שתיים אחריה, לא יבואו ויגידו שגם מסיעות של ארבעה חברי כנסת נמאס, וצריך להעלות שוב את אחוז החסימה? מי מבטיח היכן יוצב הגבול ולא יזוז עוד.

מפלגת העבודה התריעה במהלך מערכת הבחירות האחרונה את הציבור מפני הצבעה למפלגות הקטנות. הנטייה להשתכנע ממפלגות נישה זמניות, היא הגורם המרכזי ליצירת הרכב פוליטי בתוך הכנסת שאינו יציב ומקשה על המשילות.

אין זה לגיטימי שנבוא ונאמר למגזרים שונים בחברה – דוגמת הערבים, כי הם לא זקוקים לייצוג או לחילופין להחליט בשבילם שנציגיהם בכנסת עד כה לא עמדו בציפיות. את חשבון הנפש עם נבחרי הציבור יעשו הבוחרים בקלפיות ביום הבחירות.

מיותר לציין כי הוצאת הייצוג של קבוצות מיעוט מהבית הזה, יוביל לתסיסת האווירה הציבורית ברחובות – דבר שעלול להוביל לאלימות, כאוס ואובדן שליטה. זה לא מה שישפר את המשילות בישראל, להיפך הוא הנכון.

בעניין הצעות האי-אמון; אני מסכים עם הביקורת שדיוני ההצעות אי אמון בממשלה הפכו לדבר שכיח מדי. בעבר, מדינה שלמה רותקה למסכי הטלוויזיה כאשר הייתה הצבעת אי אמון בממשלה במליאת הכנסת, היה זה ערב מותח ודרמטי בפוליטיקה הישראלית. בשנים האחרונות הפך הכלי הייחודי והחשוב הזה לכלי זול, שאיבד מערכו הסימבולי והפוליטי. אך גם כאן עולה השאלה – האם הבעיה היא ברוב המיוחד הדרוש של 61 חברי כנסת שמצריך את העלאת המספר הדרוש ל-71 או שמא ניתן למצוא תחלופה אחרת לפתרון הבעיה? אני מאמין שיש לאפשר לאופוזיציה להמשיך בפעילותה הביקורתית, המפקחת והפרלמנטרית מבלי לפגוע בכלי האי-אמון בממשלה אך כן לבחון רענון התנאים להגשת אי-אמון על מנת למנוע דיוני-סרק מדי שבוע במליאת הכנסת, דיונים שלא תורמים לבניית אמון הציבור בכנסת ישראל.

מפלגת העבודה בתקופתו של רבין ז"ל קידמה את הצעת חוק יסוד:משאל העם שנועד לסנדל קיומו של משאל עם באם תגיע ממשלת ישראל להסכם עם סוריה והעם יידרש להכריע האם יהיה מוכן להחזיר שטחים בגולן לצורך העניין. רבין טבע את המשפט שמהדהד בראשי עד היום "שלום – לא עושים בכל מחיר", בהתייחסו לשלום עם סוריה.

השבוע חודש המשא ומתן בין ישראל והפלסטינים, מהלך מבורך שיש לתת לו רוח גבית ככל שיידרש. הממשלה אישרה בכאב שחרור אסירים למען הסיכוי לשלום. כפי שהוכיחה בעבר ממשלת ישראל, כך גם כיום – אנו רציניים בכוונתנו לשלום, נחושים להשיג אותו גם אם יידרשו ויתורים כואבים. אך כל זאת בתנאי שגם בצד השני יהיו ויתורים ומעשים אמינים למען הצלחת התהליך.

בעניין משאל העם  סביב הסדר מדיני אני מוכרח להודות שמצד אחד ברור לכל שביום הבחירות הכלליות, מהות ההצבעה של הבוחר היא מתן מנדט למי שייבחר ברוב קולות להוביל את המדינה גם באתגרים הכואבים והמורכבים ביותר. ברור לי כי הניסיון לחוקק חוק משאל עם על כל הסדר מדיני מטרתו אחת היא – לעכב את מימוש ההסדר.

יחד עם זאת, בלב שלם אני אומר ומאמין כי ביום שבו תונח בפני אזרחי ישראל טיוטת הסכם שלום בין אם זה עם הפלסטינים ובין אם בכלל – יבחר העם בישראל בשלום על פני המשך סכסוך אלים בו נשפך דם בקרב שני הצדדים. כך שגם אם יעבור חוק משאל העם, בטוחני כי העם בישראל משכיל מספיק כדי לבחור בדרך השלום, כפי שבחרנו מאז קום המדינה.

עם סיום מושב הקיץ אני רוצה להביע את הערכתי הכנה לחברי סיעת מפלגת העבודה, אשר הוכיחו את דבקותם בערכי המפלגה, במצע הבחירות האחרון שלנו ויתרה מכך הוכיחו כיצד מתנהלת מפלגה דמוקרטית, ערכית אשר יודעת לשאת בדגל המדיני לצד הדגל החברתי-כלכלי. והשבוע, ראינו כולנו מהי באמת הפוליטיקה החדשה – פוליטיקה שאין בה מקום לריבוי דעות וחופש מחשבה, שהבטחה בה נשכחת כלא הייתה והופכת קבוצות מיעוט ומגזרים בחברה הישראלית למטרה נרדפת.

שבת שלום.