ראש הממשלה העתידי של מדינת ישראל גאה להציג:

אזרחי ישראל,

עוד שנה חלפה והנה אנחנו חוזרים לאותה הכיכר, בה התנוסס דגל השלום בגאון ועם המון
תקווה לפני 18 שנה, ולפתע פתאום, כסופו של מחזה טרגי, נורו שלוש יריות והדגל, דגל
השלום, ירד אל חצי התורן.

לפני 18 שנה נרצח בכיכר העיר תל אביב, ראש ממשלה, שר ביטחון, רמטכ"ל ולוחם בצבא

השלום, יצחק רבין ז"ל אשר הקדיש את כל חייו למען מדינת ישראל ואזרחיה, נרצח כי
דיבר שלום. נרצח כי רצה בשלום עם שכנינו הערבים. נרצח כי מיעוט התנגד לכך, התנגד
לדרכו, לחזונו, למהלכים המדיניים שהוביל כראש ממשלה בעל חזון אמיתי, בעל דאגה לעם
ולדורות שאחריו.

רצח רבין היה תוצאה ישירה של הסתה. הסתה שנמשכה זמן רב מדי ואיש לא היה חכם מספיק לשים

לה סוף. שלטי נאצה, אלימות ברחובות, הפגנות בוטות שקוראות למי שהיה רמטכ"ל
והוביל את צבאו לניצחון הירואי במלחמת ששת הימים, קריאות של 'בוגד' ו'מוות לרבין'
והלבישו אותו במדי קצין נאצי.

אי אפשר יהיה לעולמי-עד להפריד בין ההסתה שקדמה לרצח, לבין הרצח עצמו. מי שמנסה

להפריד בין הדברים – לא למד דבר מרצח ראש הממשלה. מי שמפריד בין ההסתה והאלימות
לרצח, אינו מונע את הרצח הבא.  מי שמפריד
בין רצח רבין לתהליך השלום, לא השכיל להבין שבימים ההם חלום השלום כמעט הפך
למציאות.

על האדישות להסתה ולאלימות שקדמו לרצח, אומה שלמה משלמת את המחיר הכואב והיקר, עד עצם

היום הזה. מאז ועד היום לא הצליחה מדינת ישראל להתקדם באופן ממשי, בתהליך השלום.
ההתקדמות לשלום הוא אינטרס ישראלי בראש ובראשונה. כן, היא טומנת בתוכה ויתורים
קשים וכואבים, אך היא מביאה עימה גם אור לעתיד בטוח וטוב יותר.

אין עוררין כי אילולא היה נרצח רבין, היום היינו נהנים מפירות השלום. משיתוף פעולה בין

שתי מדינות – ישראל ומדינה פלסטינית ריבונית. מציאות שבה לארגוני הטרור אין שום
סיכוי לשרוד אותה, כי האזרח הפלסטיני הפשוט היוצא לשדות ולאזור התעשייה מביא אוכל לילדיו,
חוזר הביתה וממלא את המקרר הריק בזכות השלום.

"אנו שנלחמנו נגדכם, הפלסטינים, אומרים לכם היום – בקול ברור: די לשפיכות הדמים

ולדמעות, די!"

כך אמר יצחק רבין, על מדשאות הבית הלבן. את הזעקה הזו, אנו ממשיכים לזעוק גם היום, אך
באופטימיות נמוכה הרבה יותר, חסרת כל ביטחון בניגוד לביטחון ששפע מרבין במעמד ההוא.

סיום הסכסוך נשמע היום כאגדה, כסוף דמיוני לסרט טוב, כיעד שלעולם לא נשיג. אסור לנו,
כאומה שוחרת שלום, שהבטחת עתיד ילדיה בראש מעיינה, לזנוח את התקווה, לזנוח את
הדבקות בשלום.  השאיפה לשלום בר קיימא הוא המנוע שלנו בהמשך בניית בית בטוח, יציב וקבוע בארץ הזו.

שונאינו חוששים מהיום הזה, היום בו יונת השלום תתעופף בשמיים ותבשר על דרך חדשה, בה צועדת
מדינת ישראל לצד שכניה הערבים, יד ביד, מתוך הבנה שזוהי הדרך שתוביל לעולם טוב
יותר.

העצרת ההיא, לפני 18 שנה אורגנה כדי להראות ליצחק רבין, אך לא רק לו – אלא גם לציבור

כולו, בארץ ובעולם, שיש תמיכה רחבה, של רוב הציבור, בתהליך השלום. בימים בהם
האלימות געשה, וזכתה לחשיפה עיקרית בתקשורת ובשיח הציבורי, היה חשוב להראות כי אלה
הנוהגים כך הם המיעוט בישראל. העצרת היוותה במובן מסוים, הצלחה מסחררת. כרבע
מיליון אזרחים הגיעו בערב ההוא לכיכר, הצביעו ברגליים בעד רבין, בעד הדרך שלו, בעד
השלום.

את הבעת התמיכה ההיא, חייב הצד המתון בציבור, שמהווה את הרוב השקול בחברה הישראלית,

להביע גם היום. אסור לאפשר רק למיעוט הקיצוני להביע את דעותיו, להציג את מעשיו
ולקדם את עמדותיו. מעשי 'תג מחיר' על מסגדים ושריפת רכבים בכפרים ערביים, אינם
דרכו של העם היהודי ואין לכך תמיכה כלל בקרב הציבור הישראלי. קיום המגעים עם
הפלסטינים וחידוש המו"מ לשלום זוכים לתמיכה רחבה בציבור – והציבור חייב
להראות זאת.

אזרחי ישראל,

רצח רבין הותיר בנו חלל עצום, חשוך, שספק רב אם נצליח למלא אותו בשנים שיבואו. זוהי

צלקת לדיראון עולם, שתלווה את מדינת ישראל במאבק ההישרדות שלה, ותהיה לזיכרון כדי
שלא נשכח את המחיר ששילם מנהיג, שבסך הכל רצה שנחיה כאן בשלום.

ואסיים בחשש, שמתבטא במילות השיר שנכתב בעקבות הלילה ההוא לפני 18 שנה:

כמה דמעות, כמה נרות? כמה שיגעון עוד אפשר לזהות?

כמה ימים, כמה חשיכה

יעברו עד ש...

הכל ישכח?

את רצח רבין לעולם לא נשכח – וזה באחריותנו האישית לוודא שנה אחר שנה, בבואנו לכיכר
עם המשפחה, החברים והמכרים.

יהי זכרו ברוך!