ראש הממשלה העתידי של מדינת ישראל גאה להציג:

שלושה ימים לפני ה-4.11 הוא דיבר על שאינו מוטרד מההסתה והאיומים.

האם באמת לא האמין שמישהו יעשה את המעשה הנורא?

רצח רבין לעולם יהיה סיפור בלתי נתפש – רצח שהכתובת הייתה על הקיר וכולם היו תמימים מדי

לחשוב שבסוף המרצח יחכה לו ממש לפני הרכב.

בימים אלו התחלתי לקרוא את נאומיו של יצחק רבין שרוכזו בספר "רודף שלום".

מעטים הספרים שאני מקדיש זמן לקרוא, לרוב אני קורא באמת ספרים של מנהיגים שמעניינים אותי או שקשורים לתקופות זמן שמרתקות אותי.

נאומיו של רבין בטקסים רשמיים, מעמדים מדיניים מיוחדים ובמליאת הכנסת, מעוררי השראה, נודפים מנהיגות ומרשימים בצורה בלתי נאמנת. הייתי ילד קטן כשרבין היה ראש ממשלה, אבל אין עוררין שלא היה ראש ממשלה בקנה מידתו. איש של חזון, איש ששם את טובת עמו לנגד עיניו, איש שמעצב את העתיד למען הדורות הבאים.

ה-4.11 הוא תאריך כואב. כואב בלב, כואב בנשמה. אין די מילים שהמוח הצלול יצליח למצוא כדי לתאר את התחושה, של הפספוס כאומה, כחברה, כמדינה שהרצח של רבין גרם לו.

"ואתם, הפלסטינים בשטחים, היושבים בדלות העלובה של עזה וחאן יונס ובמחנות הפליטים בשכם ובחברון, אתם שלא ידעתם בחייכם אפילו יום אחד של חופש ושמחה, כדאי שתשמעו לנו ולו רק הפעם. אנחנו מציעים לכם את ההצעה ההוגנת והאפשרית ביותר מבחינתנו היום – האוטונומיה, הממשל העצמי – על יתרונותיה ומגבלותיה. לא תקבלו כל מה שאתם רוצים. ייתכן שגם אנחנו לא נקבל את כל מה שאנחנו רוצים. קחו סוף סוף את גורלכם בידיכם, אל תאבדו שוב את ההזדמנות שייתכן שלא תחזור עוד. קחו את ההצעה שלנו ברצינות הראויה, כדי למנוע מכם עוד סבל, עוד שכול. די לדמעות ולדם".

יצחק, חסרונך מורגש מדי יום. לא נשכח ולא נסלח.