ראש הממשלה העתידי של מדינת ישראל גאה להציג:

אזרחי ישראל,

בשבוע החולף רועשת הארץ. בעקבות הפיגוע הרצחני והטראגי של החייל, עדן אטיאס ז"ל, חזר הציבור לעסוק בסוגיית גורלם של מחבלים רצחניים בני עוולה, אשר נלכדים ונעצרים בידי גורמי אכיפת החוק והביטחון בישראל, נשפטים ולבסוף נכלאים בבתי הכלא שלנו.

על סדר היום הציבורי שוב חוזרת הקריאה לשנות את החקיקה ולהטיל עונש מוות על מחבלים.

קריאה מובנת, מעוררת הזדהות בקלות ופופוליסטית ללא צל של ספק. אך האם היא באמת נכונה?

כשקמה מדינת ישראל, היא קמה על אפר 6 מיליון היהודים שנרצחו בשואה ע"י הצורר הנאצי. את המשפט הזה צריכים לזכור לא רק ביום השואה הבינלאומי או ביום השואה על פי הלוח העברי, לא רק ביום העצמאות של מדינת ישראל ולא רק כאשר מדברים על סוגיות הנוגעות לקיומה של המדינה במזרח התיכון.

היסודות המוסריים עליהם קמה מדינת ישראל לאחר ששרד העם היהודי את מכונת המוות הנאצית, מנחים את אורח החיים והתנהלותם במדינת ישראל.  כשם שאנו גאים בייחודיות של העם הנבחר, העם היהודי, לעומת שאר עמי העולם ביום הכיפורים למשל, ביום העצמאות, בחגי ישראל, כי יש לנו אכן במה להתגאות. אנחנו לא כמו האחרים. אנחנו עם שערך החיים אצלו מקודש, כל כך קדוש שלראייתנו – המציל נפש אחת בישראל, כאילו הציל עולם ומלואו.

ואין זה מובן מאליו.

אנו רואים את זילות החיים אצל שונאינו. הם, השולחים את הדור הצעיר למשימות מוות, הנוהגים בחוסר כבוד לגופות בשעת מלחמה, שלא מבדילים בין נשים, גברים וילדים חפים מפשע ולא חמושים, ושהמטרה מבחינתם – מקדשת את כל האמצעים, ללא יוצאים מן הכלל.

אנו רואים איך תולים אנסים, רוצחים, גנבים ופושעים קטנים בכיכרות הערים ללא שום היסוס, ללא שום עידון פני הדברים. נכון, ישנם פשעים שהדעת לא מקבלת אותם והלב אינו מוצא פיסה של נחמה כלפי הפושעים שביצעו אותם, והאינסטינקט הראשוני שלנו כחפצי-חיים, כאנושיים, בעלי מצפון זך וישר, ישר אומר לנו שצריך להרוג, כנקמה על מעשה נורא.

מדינת ישראל היא מדינת חוק. ומאחורי כל חוק, סל ערכים אשר על פיו התנהל העם היהודי עוד מימי הגלות ועד בנייתו את ביתו הלאומי בארץ ישראל. זהו סל שהתמלא מתוך ניסיון חיים, מתוך השקפת עולם, מתוך יכולת להסתכל על פני המציאות מנקודת מבט מיוחדת, לא כמו של כולם.

לא בכדי, כשקמה המדינה והתבססה בה מערכת משפט שדורשת דין ושואפת לצדק, החליטו אבותיה של האומה הישראלית, כי עונש המוות בישראל יוטל רק על פושעי הנאצים ועוזריהם. רוצחים ועבריינים אחרים, מתועבים ככל שיהיו, ישלמו את הדין מאחורי סורג ובריח, והיד היהודית לא תיטול מהם את חייהם. וכך לטעמי זה צריך להישאר.

אם נכניס את עונש המוות לחיינו, מי יקבע מהו הגבול? מה יותיר את העם היהודי מיוחד כל כך, מבין כל שאר העמים? הבעיה איננה בעונש. הבעיה היא באופן ריצוי העונש. הבעיה היא בחיים הטובים להם זוכים אסירים, לא רק הביטחוניים, אלא כולם, בבתי הכלא הישראליים. עודף הזכויות, התנאים הנוחים, החופשות כאילו מדובר בקייטנת קיץ, החשיפה והבמה התקשורתית לה זוכים אסירים כאילו מדובר באייקונים תרבותיים, הם שטישטשו את הקו הברור שבין חיי חופש לבין ניתוק מהעולם החיצון.

ולכן, נכונה הקריאה שחייהם של אסירים בבתי הכלא בישראל, נוחים וטובים. ובפרט האסירים הביטחוניים. ובזה צריך לטפל, זאת צריך לשנות. את התנאים ניתן להקשיח, זכויות יתר ניתן לבטל, שובע ניתן לקטוע, המוות – הוא רגעי וחד פעמי. ואם יהיו תנאים פחות נעימים, פחות מושכים, פחות משביעים בבתי הכלא, ריצוי העונש יהיה גם קשה יותר, מלמד יותר, עם מסר חזק הרבה יותר.

את עונש המוות נשאיר לעמים אחרים, כי אם אנו גאים ביהדותנו, אנו צריכים לשמר את הייחודיות שסימלה אותנו עוד מימי אבותינו, כי בזכותה גם התגברנו על מכשולים רבים וניצחנו לאורך כל ההיסטוריה, את כל אויבנו.

שבת שלום.