אזרחי ישראל,
הצפירה
המהדהדת בחלל האוויר, מבשרת לנו את תחילתו של אחד הימים הקשים ביותר בשנה עבור
האומה הישראלית – יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות איבה. תמיד כאשר
נשמעת הצפירה אני מרגיש כאילו היא מסמלת קול של בכי ארוך, קול המאחד את השותפות של
כל עם ישראל ביום הזה באבלן של המשפחות השכולות. עבורנו, מי שהתמזל מזלו ואינו
נכנס למועדון השכול, זוהי יממה עצובה ומרגשת שבה אנו מזדהים עם האבל העוטף בכל
ימות השנה את המשפחות השכולות.
מדינת ישראל
שתחגוג בעוד יומיים את יום עצמאותה ה-66 ממשיכה לאבד מדי שנה בנים ובנות שמקריבים
את חייהם למען ביטחונה של מדינת ישראל. האתגרים הביטחוניים שמציבים בפנינו
שונאינו, ממשיכים להעמיד במבחן את כוחות הביטחון. בזכות מקצועיותם של חיילי
צה"ל, שוטרי משטרת ישראל, משמר הגבול וכוחות הביטחון הנוספים , אנו מצליחים
לעמוד בפני האתגרים האלה בהצלחה מעוררת גאווה.
משפחות
יקרות,
אתן הקרבתן
את היקר לכן מכול. לא די ביום הזה כדי להכיל את שאיבדתן. לא די ביום הזה כדי
להרגיש את מה שאתן חשות מבוקר עד ליל, את החלל הריק בארוחות ערב שישי ובערבי החג,
כל שעה וכל דקה. אנו איתכן ביום הזה כמו גם בשאר ימות השנה. מזדהים, עצובים,
נרגשים ובעיקר מוקירי תודה והערכה רבה לבנים ולבנות שגילם הצעיר יישאר קבוע לעולמי
עד ויישארו צעירים לנצח כדי שילדים אחרים בישראל יגדלו בביטחון במדינה יהודית
וריבונית.
אזרחי ישראל,
השכול הנורא
הזה אינו בוחר באיזה בית להיכנס. יש בתים בהם דפק על דלתם יותר מפעם אחת. אין בנו
את הנחמה המספקת למשפחות השכולות שתמתיק את יגונן, אך יש בנו את מלוא ההערכה על
אלה שנפלו ואינם עוד איתנו ואיתם.
יום הזיכרון
לחללי מערכות ישראל הוא יום מיוחד. יום שבו מדינה שלמה עוצרת את חיי השגרה כדי
להתייחד עם זכר חלליה. חובתנו, אנו שנותרנו כאן על האדמה ספוגת הדם, לזכור ולהזכיר
ובמיוחד לוודא כי מותם לא היה לשווא.
מיום הקמתה
של מדינת ישראל הצהירה ממשלת ישראל בראשות דוד בן-גוריון כי ידה מושטת לשלום עם
שכנינו. אנו שואפים לשכנות טובה עם שכנינו הערבים, כך נכתב במגילת העצמאות. שאיפה
זו נמשכת עד עצם היום הזה.
הקיפאון
המדיני, בפתחו אנו נמצאים כעת, איננו משרת את האינטרס הלאומי של שני הצדדים – הן
הישראלי והן הפלסטיני. אך כדי להתקדם לפתרון הסכסוך ההיסטורי ולהגיע לפתרון מהימן
שישרת גם את הדורות שיבואו אחרינו, נדרש אומץ מנהיגותי כנה גם בצד השני, ולא רק
אצלנו.
ממשלת ישראל
הצהירה בעבר כי היא מוכנה לויתורים כואבים ולפשרה. הוכחנו זאת לאורך השנים. נתפשר
למען השלום, אך לא נתפשר על ביטחוננו.
זוהי הנוסחא ואין צודקת ממנה.
לצערי, אבו
מאזן בחר בצומת החשובה אליה הגענו, לעשות פניית פרסה ולשוב לחיק החמאס. החמאס הוא
ארגון טרור, אשר אינו מכיר בזכות קיומה של מדינת ישראל. ארגון טרור אשר פועל
להוצאת פיגועים בשטח ישראל נגד אזרחי ישראל וחיילי צה"ל, אשר זוכה למימון
איראני כדי לעשות זאת ומחנך את ילדיו לשנוא את ישראל ולראות בה כאויב נצחי.
השותפות
הזאת, בין פת"ח לחמאס בתנאים שכאלה, איננה יכולה ליצור הידברות. פרטנר אמיתי
אינו פונה לשותפות שכזאת. פרטנר אמיתי מגלה מנהיגות אמיצה, מביע נכונות לפשרה
וחותר להידברות גם ברגעים קשים. אבו מאזן צריך לבחור: שלום או חמאס.
עם ישראל,
במשך יממה
שלמה נפקוד את בתי העלמין והחלקות הצבאיות, נשמע את סיפור חייהם של הגיבורים
והאמיצים, נצפה בתמונות ובסרטים שמקדשים את זיכרון חללינו. ואז, במעבר חד שמייחד
את עם ישראל נעבור לחגיגות העצמאות. מעבר קשה ובלתי נתפס, אך שמבהיר בצורה החזקה
ביותר כי קיומנו כאן בבית הזה, איננו מובן מאליו וכי אנחנו כאן בגלל אותם אנשים
שממלאים את החלקות הצבאיות בבתי העלמין.
הנסיך הקטן
מפלוגה ב' לא יראה עוד כבשה שאוכלת פרח וכל שושניו הן קוצים כעת וליבו הקטן קפא
כקרח.
יהי זכר
23,169 חללי מערכות ישראל נצור בליבנו לעד.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
