שלוש פעמים בחיי איבדתי כלב.
הפעם הראשונה הייתה בכיתה ה', אז היה לנו כלב רועה גרמני בן 11 שעבר ניתוח ברגל
ונפטר למחרת מהתקף לב ממש ברגע שבו נכנסתי הביתה בחזרה מהלימודים. הייתי ילד,
הרגשתי עצוב אבל את התחושות שמרתי לעצמי.
כעבור שבועיים, למרות הפצרות
המשפחה שלא נגדל עוד כלב, ננטשה גורה מעורבת במעלית הבניין שלנו. לא היה ספק
שמהרגע הזה היא מתקבלת להיות בת משפחה. גידלנו אותה במשך 9 שנים, אהבתי אותה מאוד.
הייתה חכמה ואימהית. משהו מיוחד. בגיל 9 גוש הסרטן שגדל לה בחזה כבר הקשה עליה
לנשום ולא נותרה לנו כל ברירה אלא להרדים אותה. הייתי אז חייל וכשיצאתי מהבית אל
הבסיס בבוקר, נפרדתי ממנה לשלום. ידעתי שייקחו אותה לווטרינר בהמשך היום, אבל לא
ידעתי שזה ייגמר בהרדמה. במהלך היום הרגשתי צורך לא רגיל להתקשר הביתה לשאול מה
העניינים. אמא שלי סיפרה שהכלבה הורדמה. גם פה, הייתי עצוב ואת התחושות שמרתי
לעצמי. כשנה לפני מותה, אולי קצת יותר, הגיעה אלינו גורת כלבים של אחי שעזב
לארה"ב והשאיר להורים אותה שיגדלו אותה. הכלבה הבוגרת הייתה לה כמנטורית והיא
אימצה דפוסי התנהגות דומים כשלה. שתיהן יחד היו מאוד אנושיות, מצחיקות ומלאות
נוכחות. כשהכלבה הבוגרת הורדמה, הכלבה הצעירה הייתה עצובה במשך יומיים וממש התאבלה
עליה – לא אכלה במשך יומיים וניכר עליה דיכאון עמוק. מאז, נותרה לבד. הלכה והתבגרה
ומהר מאוד התגלתה ככלבה מיוחדת במינה – דברנית כשרצתה תשומת לב, מפונקת מאוד,
מצחיקה ובעיקר חכמה בצורה בלתי רגילה. התחברתי אליה אני חושב יותר מאשר לכל כלב
אחר שגידלנו.
בת 10 וחצי הייתה. בחודש האחרון
יצא לה גוש סרטני בגרון. בתחילה היה קטן מאוד, אך תוך שבועיים גדל לממדי ענק.
למרבה ההפתעה, לא הקשה עליה בנשימה והדילמה הייתה באם לנתח אותה ולנסות להסיר
אותו, מבלי שהדבר מבטיח שהוא לא יחזור מחדש או לאפשר לה לחיות את הזמן המועט
שהווטרינר העריך שנותר לה. הויכוחים במשפחה היו רבים, אך לבסוף התקבלה ההחלטה
הכואבת משהו שלא לנתח. בגילה המתקדם לא רצינו שהיא תסבול את השלכות הניתוח –
הכאבים, התרופות, הסיבוכים אם יהיו. היא חיה 10 וחצי שנים מלאות חום, אהבה וכל טוב
והחלטנו שברגע שנתחיל לראות סימני סבל, נגאול אותה מייסוריה בהמתת חסד.
בתחילת שבוע שעבר היא החלה
לפצוע עצמה באיזור הצוואר, הגוש החל להציק לה והיא דיממה לא מעט באיזור הזה. היא
גם החלה להסריח בריחות בלתי ניתנים לתיאור. ידעתי שהזמן הולך ואוזל. ביום שני
שעבר, כשהייתי בעבודה היא נלקחה לווטרינר להמתת חסד. כשהגעתי הביתה בשעת ערב
מאוחרת, פתחתי את דלת הבית והיא לא קיבלה את פניי כמו בכל פעם שחזרתי הביתה. קולות
ההתרגשות שלה כבר לא הדהדו בכל הבית. זנבה הארוך כבר לא היכה את רגליי בכאב רב.
היא מתה. לא האמנתי שזה קרה. לא נפרדתי ממנה. לא הייתי שם לצידה.
את התחושות הפעם לא הסתרתי.
התעצבנתי, כעסתי ובעיקר נהייתי עצוב מאוד. תחושת החלל הריק הורגשה בבית מיד. היא
הייתה כלבה גדולה, לא רק גדולה מהחיים, גם פיזית במימדיה. כבר לא צריך לטפס מעליה
במסדרון, בסלון או להצטופף במיטה כי היא תופסת את כל המקום לעצמה.
כלב הוא ידידו הטוב של האדם. מי
שאין לו כלב משלו, חושב שמדובר בקלישאה אך אלה שכן בעלי כלבים, מגלים שזו ממש
מציאות מופלאה.
לאבד כלב זו תחושה בלתי רגילה.
עוד לא איבדתי בן משפחה, כך שאני לא יכול להשוות את התחושה, אבל אתה מרגיש שמישהו
חסר לך בבית. חיסרון משמעותי, סיומה של תקופה ארוכה ומשמעותית בחיים.
לפני שנה אימצתי כלב מצער בעלי
חיים. כך שהחלל הריק לא באמת נותר ריק, אך היעדר הנוכחות של הכלבה שהורדמה, מורגשת
מאוד.
לקח לי מספר ימים להתאושש
רגשית. כעת נותר להתמוגג ולהתענג מהתמונות שלה, הזיכרונות ממנה ולדמיין ברגעים של
געגוע את המגע שלה, הקול שלה והדברים הקטנים שעשתה והעלו חיוך על הפנים וממשיכים
להעלות חיוך גם עתה.
שבת שלום.
התמונה האחרונה, יום לפני...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
