ראש הממשלה העתידי של מדינת ישראל גאה להציג:

אזרחי ישראל,

ראשית אבקש להשתתף בצערה של משפחת למקוס, אשר איבדה הערב את בתם, דקלה, בפיגוע רצחני בגוש עציון. למרבה הצער והכאב, ממש ברגע כתיבת שורות אלה נודע על פטירתו של החייל אלמוג שילוני שנדקר הבוקר בת"א ומכאן אשלח את תנחומיי גם למשפחה השכולה.

ימים לא קלים עוברים עלינו כאומה וכחברה השואפת לנהל אורח חיים נורמטיבי ובביטחון מלא כאשר אנו מסתובבים מחוץ לבית, ממתינים בתחנת האוטובוס, פוסעים על המדרכה ומטיילים ברחבי הערים.

אין שום הצדקה למעשי הטרור הרצחניים שאירעו בתקופה האחרונה בירושלים, וכפי שראינו היום גם בת"א ובגוש עציון. כשמחבל דוהר עם רכב בכוונת מכוון אל עגלת תינוקת שעל המדרכה בכדי לרצוח את התינוקת, כיוון שהיא יהודיה – זו מציאות שלא נעבור עליה בשתיקה. אסור לנו להמשיך כאילו דבר לא קרה. טרור הוא לא רק ירי טילים לעבר יישובי הארץ או מטעני חבלה שמתפוצצים באוטובוסים או בכניסה של קניונים. צר לי שהקהילה הבינלאומית לא מגנה בחריפות ואינה פועלת כדי להפעיל לחץ על הנהגת הרשות הפלסטינית לעצור את שטף האלימות אשר זוכה לעידוד סמוי וגלוי מצידה.

תחושות הזעם והתסכול הבאות לידי ביטוי בקרב הציבור בישראל מוצדקות ומובנות. כאשר תחושת הביטחון נפגעת, חובתה של הממשלה ושל כוחות הביטחון להשיב אותה, ובמהרה.

אדם אשר נכנס לרכב כדי לדרוס במתכוון הולכי רגל ואדם אשר מחזיק סכין או כל כלי נשק אחר ומנסה לפגוע בשוטרים, בחיילים ובאזרחים יידע כי דמו בראשו. אין שום מקום לסובלנות במלחמה בטרור – בין מבית ובין מחוצה לו.

תקרית הירי בכפר כנא מעוררת שאלות רבות, אך לא רק כנגד השוטרים שפעלו במקום. באירוע היו שני צדדים – השוטרים ואותו אדם אשר החזיק סכין בידו והתנפל על ניידת המשטרה. בתקופה בה נתונה משטרת ישראל לביקורות בלתי פוסקות הן מצד התקשורת והן מצד הציבור, קלה היד על המקלדת כדי וכל אחד מאיתנו ממהר לשפוט מי פעל נכון ומי לא. אך הדבר האחראי ביותר הוא להותיר את חקירת האירוע לגורמים האמונים על כך, אשר להם גם מלוא הפרטים וחומר הראיות כדי להגיע להכרעה שיפוטית מאוזנת ואובייקטיבית. ולכן, בשלב הזה לא אכנס לשאלה באם הירי היה מוצדק או לא באירוע בכפר כנא. אך כן אומר, בשעה הזו, כי על הנהגת הציבור הערבי בישראל לנהוג באחריות ובאיפוק ולא להלהיט את הרוחות כפי שאנו עדים ביממה האחרונה.

ערביי ישראל הם חלק בלתי נפרד מהחברה הישראלית. התהום האידיאולוגית ברורה, אך החברה הישראלית כולה על כלל מרכיביה מתמודדת יום-יום, שעה-שעה, עם תהום כזו או אחרת הקיימת בין כל מרכיב ומרכיב בחברה הססגונית והייחודית כל כך במדינת ישראל.

בשבועות האחרונים נעשה מאמץ רב מצד כוחות המשטרה והביטחון בירושלים להשיב את השקט על כנו. לבסוף, השקט יוחזר. אין ברירה אחרת מלבד זו, גם אם זה ייקח זמן.

הורים נוהגים לומר: 'בסוף, זה ייגמר בבכי'. גל האלימות השוטף את הארץ לא יוביל אותנו, את מי מהצדדים, למקום טוב יותר. הוא כמעגל שנגמר בדיוק היכן שהתחיל. הקולות לנקמה, ההתבטאויות המתריסות וההסתה השוטפת בקרב שני הצדדים בימים האחרונים, לא תוביל לשום תוצאה חיובית לאף צד ובסוף, זה הרי ייגמר בבכי. אז למה לא להתעורר בזמן, לפני שזה יהיה מאוחר?

בטרור יש להילחם בכל האמצעים והכלים האפשריים ויש לנו את כל הלגיטימציה לעשות כן. אך במקביל, צריכים לדעת מתי להנמיך את הלהבות ולהשתלט על האש המשתוללת המאיימת לשרוף את הבית... וזה הזמן לעשות זאת.