ראש הממשלה העתידי של מדינת ישראל גאה להציג:

הבוקר השכמתי קום בחמש וחצי (גם כן חופש...) כדי לנסוע לשגרירות האמר'יקאית

להוציא ויזה. אין דבר יותר מעצבן כבר בשש וחצי בבוקר, שהשמש אפילו עוד לא מופיעה

ומסנוורת את העיניים, מאשר שני חפרנים ברכבת שיושבים לידך ולא מפסיקים לבלבל

את המוח אחד לשני ועוד על נושאים הכי לא מעניינים כמו שתי זקנות פולניות!

כשירדתי מהאוטובוס בת"א עבר עם קורקינט האיש והצמה, ידידי השף ישראל אהרוני

ובירך אותי לשלום.

הגעתי לכניסה לשגרירות. המאבטח בכניסה מעביר על הידיים כמו מגבון לח

כנראה לראות שלא הבאתי איתי אנטרקס, מה שאני בדרך כלל עושה - או סתם

כי זה בוקר חמים וקיצי והוא רוצה להנעים את האזרחים הטובים שבאים לשגרירות.

אני מהמר על האפשרות השנייה P:

מיד נכנסתי לאולם הכניסה שם עומדים בטור בחדר כזה צר וסגור כמו בסרטים,

שומעים רק את המזגן האמריקאי ועוד מאבטח חמוש מחכה לי מאחורי זכוכית משוריינת.

אני מרגיש שהאנשים סביבי מאוד לחוצים. כאילו צעד אחד מוקדם מדי קדימה, והמאבטחים

יקפצו עליהם ויעיפו אותם החוצה. הלכה הויזה. הלך החלום.

דקה חלפה והועברנו לאולם הבא. קיבלנו כרטיסי דואר כאלה ואז מגיעים לאולם שבו

נמצאים הדלפקים ובו כל התהליך מתרחש.

אם אמרתי שהאנשים סביבי היו לחוצים, היה שם בעמדה שמארגנים את כל המסמכים,

בחור מה-זה לחוץ. כולו רועד בידיים מהלחץ שהמסמכים שלו יהיו טובים, מסודרים והנכונים,

לא נשארתי לראות אותו עובר את הראיון - אני מקווה שהוא לא התעלף מהלחץ.

הישראלים ישר מקטרים על הארגון והסדר האמריקאי. ותמיד יש בתור את הישראלי

שמכין את עצמו מראש במידה והפקידה תאמר לו שהוא לא מקבל ויזה.

"30 שנה לא חשבתי לטוס אליהם, אז מה אני צריך אותם בכלל", הוא כבר מכין

את נאום ההגנה שלו. התורים לפקידות חותכים אחד את השני, כמו עוד תכנון

לקוי של המהנדס במע"צ. כל אחד נכנס לטור שבו הוא לא צריך להיות, ובאמצע

יושבת לה אישה שמכוונת את התנועה. ממש אמבאסי סקוור.

חשבתי שאני אחכה בתור שלוש שעות... אבל הוא זרם. תוך שעה פחות או יותר,

הגעתי לחלון האחרון לראיון הקצרצר עם נציגת השגריר שאמרה לי בסוף "הויזה מאוישרת".

עליתי על האוטובוס לתחנת הרכבת ומשום מה האנשים בתוכו הריחו כמו עגבניה חמוצה.

צלצלתי בפעמון "עצור" לנהג וזקנה תל אביבית היתה חייבת להעיר לי "זו במילא

תחנה סופית שלו, אתה לא צריך לצלצל".

בתחנת הרכבת חיפשתי משהו לקנות - שתייה או אוכל - הייתי רעב. התנפלה עליי

אחת מהדוכנים שם "חייל, חייל! בוא - יש פה מבצעים לחיילים - אוכל, מאפים..."

התקרבתי לראות ומה שראיתי זה ערמה של קרואסונים ובייגלה על הדלפק שלה

שמעליהם חוגגת כנופיית זבובים. ממש יאמי... רציתי להגיד לה משהו על המקום

המאוד-היגייני שלה, אבל העדפתי להנות מהשקט של עצמי.

שששש....