| 12/2007
 נאום הלייבו: סיכום 2007
אזרחי ישראל,
הגיע הזמן לחתום את יומן שנת 2007 המגיעה לסיומה.
זה הזמן לסיכומים. לחשבון נפש. להפקת לקחים והסקת מסקנות.
ולא בשביל הפרוטוקול. אלא בשביל ההפנמה, ובשביל היישום בשנת 2008,
שתהיה שנה מוצלחת יותר, לכול אחד ואחת מאיתנו.
היו ששנת 2007 הייתה טובה וחיובית להם.
שמעון פרס, נבחר לנשיא המדינה – בחירה שהיוותה לראשונה מזה זמן רב,
קונצנזוס כלל-לאומי בקרב הציבור בישראל.
אהוד ברק, שניצח בבחירות במפלגת העבודה וחזר לעמוד בראשה.
קיבל על עצמו אחריות כבדה המונחת על כתפיו – גם במישור הביטחוני אך
עם לא מעט עבודה במישור החברתי.
בשנת 2007 הושבע במדינת ישראל, שר ערבי ראשון.
ראלב מג'אדלה אשר מונה לשר התרבות והמדע בישראל, פתח פרק ייחודי
וחשוב בתולדות המדינה, אשר חייבת להביא לידי ביטוי את קידומם
של בני המיעוטים שהם חלק מהחברה הישראלית, לא רק השנה, אלא גם
בשנים הבאות.
השנה החולפת, הייתה גם כזו שהותירה צלקת בל תעבור, ברבים בחברה.
גל בלתי-נסבל, של אלימות כנגד קשישים הציף את כותרות העיתונים,
מהדורות החדשות והמיטות בבתי החולים.
זו היא תחילתה של מגמה שהחברה בישראל, חייבת לקום ולהדוף מעליה.
חברה, אשר פוגעת בזקניה – לא מכבדת את עברה, ולא בונה לעצמה עתיד מבטיח.
אוכלוסיית העיוורים בישראל, נאלצה להתמודד עם אחד האתגרים, הקשים
שידעה. ההחלטה, האטומה והבלתי מתקבלת על סגירתה של ספריית העיוורים
בנתניה, הייתה מכה אנושה בערך הסובלנות והקבלה של האחר, בחברה.
שבועות רבים, זעקו עשרות אלפי העיוורים בישראל, כשמאחוריהם ידיים תומכות
של לא מעט פעילים חברתיים ואנשי ציבור אשר בסופו של דבר, בסיומה של דרך
ארוכה, מתישה ותלולה, הצליחו להביא לביטול רוע הגזירה.
אילולא הייתה נסגרת ספריית העיוורים השנה, היה זה כתם שמדיף ריח חריף,
של צחנה כשחברה במאה ה-21 שמה מכשול לנכה, לא מקבלת את המוגבל
ומותירה אותו מחוץ למעגל, בשוליים, ללא תמיכה, ללא עזרה ולכוחות עצמו, המוגבלים.
הפרשה הזו חייבת להביא להפקת לקחים. והעיקרי ביניהם – החברה הישראלית
חייבת לנצח את הבירוקרטיה האטומה, ובכול מחיר לעשות הכול כדי לשלב
גם מוגבלים, נכים ובפרט עיוורים, בחיינו המתקדמים היומיומיים.
בשנת 2007 למדנו להכיר את השם וינוגרד, היטב.
ועדת וינוגרד, אשר קמה לחקור את כשלי מלחמת לבנון השנייה, לא הפסיקה
לשלוח כותרות. לפזר מסכי עשן. וגם, לדחות שוב ושוב את הגשת המסקנות.
אני אומר זאת ללא חשש – אינני תומך בקריאה להתפטרותו המיידית, של
ראש הממשלה אהוד אולמרט, מתפקידו. אינני מבין תומכיו של אהוד אולמרט.
יש לי ביקורת על תפקודו במכלול תחומים ועניינים.
לא זו, העת לבחירות. בחירות עכשיו יעלו לשלטון אלטרנטיבה גרועה. מסוכנת.
כושלת. ואני מתכוון לאלטרנטיבה, המשקרת, המעורערת שעונה לשם: בנימין נתניהו. ישראל לא יכולה להרשות לעצמה את הכישלון הזה, בשנית.
מי שכשל בביטחון, ברווחה, בבריאות במשך שלוש שנות כהונתו כראש ממשלה,
לא השתנה מאז ולא ישתנה. דרכו, כראש ממשלה, מסוכנת ליציבות החברה
הישראלית. לאיחודה. לליכודה. לקידומה.
משהתקרב יום השואה, התוודענו לנתון מצמרר שזו לשונו:
"כל ניצול שואה שלישי בישראל – עני!".
אזרחי ישראל,
אין דבר המהווה תעודת עניות, אות קלון וכרזת כישלון למדינה ולחברה, יותר
מאשר הנתון הזה. לאנשים האלה, הובטח בית לאומי יהודי אשר יגונן עליהם,
יעניק להם חיי חופש ותקומה, עצמאות אישית וריבונית.
והבית הזה, שצבוע כחול לבן מבחוץ, מבפנים – שחור מכול הכיוונים.
זהו אחד הדברים, שחייבים לתקן לשנה הבאה. היחס, הזכויות והתמיכה
בניצולי השואה בישראל חייבים לעלות מדרגה. אפילו שתיים.
אם לא נאפשר לניצולי השואה לחיות כאן בשובע, בבטחה, בגאווה – מדינת ישראל
כשלה במטרות שהציבה לעצמה, בהקמתה.
דבר לא השתנה בכבישי הארץ.
הנהגים ממשיכים לנהוג בפראות. תחת השפעת אלכוהול. בשלילה. תוך התעלמות
מוחלטת מהחוק. אם לא תוגבר האכיפה, אך יותר מכך – אם לא נחמיר בענישה,
בבתי המשפט, בקנסות, אל תתפלאו אם גם בשנת 2008 נבכה במאות הלוויות.
תמיד אמרתי, ותמיד אומר – החינוך חייב להיות בראש סדר העדיפויות הלאומי.
הן מבחינה תקציבית והן מבחינת משאבי האנוש.
שביתת המורים שנמשכה קרוב לחודשיים ימים, הייתה לשעון המעורר עבור כולנו.
מעל עשור שנים, זועקים המורים על שחיקה – במעמדם ובשכרם.
החברה, הממשלה והמערכת – כולם התעלמו, עשו עצמם מקשיבים אך דבר לא נעשה.
משום מה, לא ברור לי מדוע, לא התייצב כלל הציבור מאחורי המורים הנאבקים
על שכרם ועל תנאי עבודתם. היה זה צריך להיות דבר ברור מאליו.
עלינו לשאוף להעלאת רמת החינוך בישראל. לשיפור הישגי התלמידים. לשיפור
סביבת העבודה – צמצום מספר התלמידים בכיתות, חידוש המבנים, הכנסת
הטכנולוגיה אל תוך בתי הספר ולידי התלמידים. מערכת החינוך בישראל חייבת
להשלים את הפער, לצמצם אותו אל מול מערכות החינוך במדינות המערב,
ולהתייצב בדירוג העולמי במקום גבוה ולהוות סממן מוביל בחינוך בני נוער ובחינוך אקדמאי, כדגל אשר מונף לנגד עיני העולם כולו.
במישור האישי,
בתחילת השנה סיימתי את מסלול הטירונות ונשבעתי אמונים, לתקופה של שלוש שנים, לצבא הגנה לישראל, בטקס שלא אשכח, באתר ההנצחה לטרון.
מאז ועד היום, עברתי במערכת הצבאית תחנות רבות.
היום אני נמצא בתחנה שרציתי להיות בה. בה אני נהנה ומרוצה. וזה מה שחשוב.
לראשונה השנה, שפטתי בליגה ג' ושימשתי קוון בליגה ב'. התקדמתי בתחום
השיפוט ואני מקווה ומאמין, שבשנת 2008 ארשום קפיצה משמעותית בשיפוט.
אזרחי ישראל,
סוף השנה האזרחית הגיע ואיתו מטענים רבים.
כאלה שיישארו במקומם, אך כאלה שנישא אל עבר השנה החדשה.
כול אחת ואחד, צריך להסתכל כיצד הייתה עבורו וגם עבור סביבתו, השנה החולפת.
מה הוא למד בה, היכן טעה והיכן הצליח. מה הוא לוקח ומה הוא משאיר לאחור.
שתהיה לכולנו, כפרט וככלל – שנה מוצלחת, שלא נרצה לשכוח.
תודה רבה.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
